יום שני, 27 ביוני 2016

האישה החכמה מאבל בית מעכה



האישה החכמה מ-אָבֵל בֵּית מַעֲכָה היא דמות מקראית אלמונית שאינה מזוהה בשמה המפורש.
במדרשי חז"ל מזוהה שֶׂ‏רַח בת אשר עם האישה החכמה מאבל בית מעכה.
שֶׂ‏רַח בת אשר היא בתו של אשר ונכדתו של יעקב, בעקבות אזכורה הקצר בספר בראשית ובספר במדבר זכתה למדרשים אחדים בספרות חז"ל. במקורות התנאיים דמותה נקשרת לסיפור יציאת מצרים. יש מסורות הגורסות ש-שֶׂ‏רַח בת אשר היא אחת מהמעטים שנכנסו בחייהם לגן עדן ["עשרה נכנסו בחייהם בגן עדן, ואלו הם: חנוך בן ירד, ואליהו ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ויעבץ בנו (גרסת ילקוט שמעוני, יחזקאל שס"ז: בן בנו) של רבי יהודה הנשיא, ובתיה בת פרעה, וסרח בת אשר, רבי יהושע בן לוי", מסכת דרך ארץ זוטא, אתר "דעת"] וגם [ד"ר תמר קדרי, סרח בת אשר, קולך, גיליון 101, טבת תשס"ו].
אזכור כפול זה מביא למסורות מדרשיות שלפיהן חייתה שרח עד גיל מופלג של מאות שנים, בהתאם למניין השנים שבהן שהו בני ישראל במצרים.

האישה החכמה מ-אָבֵל בֵּית מַעֲכָה מוזכרת בסיפור המצור שהטיל יואב בן צרויה על העיר במרדף שערך אחרי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי [איש שבט בנימין שמרד בדוד המלך שקרא להינתק ממלכותו בעקבות הבאת דוד לירושלים ע"י אנשי שבט יהודה (שמואל ב', י"ט, מ"ב)]. דוד ביקש לרדוף אחריו ולהורגו. בראש הצבא עמד יואב בן צרויה. בזמן המרדף מגיעים יואב וצבאו לעיר אָבֵל בֵּית מַעֲכָה השוכנת בצפון מזרח הגליל העליון, שם הסתתר והתבצר שבע בן בכרי. יואב, שעמד בראש הרודפים החל יחד עם אנשיו להעמיד סוללה מול העיר במטרה להפיל את חומתה ולהילחם בתושביה.
אישה חכמה מן העיר, אשר שמה לה למטרה לנסות למנוע שפיכות דמים והרג מיותר. "וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן הָעִיר; שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב, קְרַב עַד הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ" [שמואל ב', כ', ט"ז] ויקרב אליה, ותאמר האישה: "אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל; אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל -לָמָּה תְבַלַּע, נַחֲלַת יְהוָה" [שמואל ב', כ', י"ט] יואב משנה כיוון במהירות, בהסבירו כי אין בכוונתו להשמיד עיר שלמה, כי אם ללכוד אדם אחד בלבד:
"וַיֹּאמַר: חָלִילָה, חָלִילָה לִי, אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית. לֹא כֵן הַדָּבָר, כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ, וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר" [שמואל ב', כ', כ'-כ"א].
האישה מבטיחה ומקיימת: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב, הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה" [שמואל ב', כ', כ"א] ומצליחה לשכנע את הנמצאים בתוך העיר לשמוע בעצתה. שבע בן בכרי לבדו משלם בראשו על מרידתו במלך, ושאר התושבים ניצלים בזכותה.
"וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב, וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו" [שמואל ב', כ', כ"ב]. רבי שמעון אומר, כך אמרה להם: "כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה"; לדעתו של רבי שמעון, מותר להסגיר אדם ששמו מפורש רק אם הוא מורד במלכות וחייב מיתה [תוספתא, מסכת תרומות, פרק ז', משנה כ"ג].

"פִּיהָ, פָּתְחָה בְחָכְמָה; וְתוֹרַת חֶסֶד, עַל לְשׁוֹנָהּ" [משלי, ל"א, כ"ו]
"פיה פתחה בחכמה - זו האישה שדיברה אל יואב שהצילה את העיר בחכמתה, וזו סרח בת אשר" [מדרש משלי, פיה פתחה בחכמה]

במדרש בראשית רבה, פרשה צד, סימן ט': דנים החכמים במניין צאצאי יעקב היורדים מצרימה. בהקשר לכך מועלה שמה של סרח/שרח בת אשר, המקושרת גם לאישה החכמה מאבל בית מעכה.
סרח בת אשר השלימה עמן את המניין. "ותקרא אישה חכמה מן העיר... ויקרב אליה ותאמר האישה ה-אתה יואב?" [שמואל ב', כ', ט"ז-י"ז]
אמרה: שמך יואב לומר שאתה אב לישראל, ואין אתה אלא קוצר ואין אתה לפי שמך, ואין אתה ודוד בני תורה... "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם?!" [דברים, כ', י']
אמר לה: מי את?
אמרה לו: "אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל" [שמואל ב', כ', י"ט], אני היא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, אני היא שהשלמתי נאמן לנאמן יוסף למשה; כשהראתה למשה, לפי המדרש, היכן יוסף קבור, בזה הייתה תלויה גאולתם ממצרים [תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"ג, ע"א]. מה אתה מבקש להמית עיר ולי שאני אם בישראל?
השיב מיד: "וַיַּעַן יוֹאָב, וַיֹּאמַר: חָלִילָה, חָלִילָה לִי" [שמואל ב', כ', כ'].
ותאמר: "הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ" [שמואל ב', כ', כ"א].
אמרה: כל המחציף אפו במלכות בית דוד מרים הוא ראשו מלעיל (מורם ראשו מעליו, מתחייב בראשו), "וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ" [שמואל ב', כ', כ"ב].
אמרה להם לאנשי העיר: "אין אתם יודעים את דוד איזו אומה עמדה מולו, איזו מלכות עמדה מולו?"
אמרו לה: ומהו צריך?
אמרה להם: אלף אנשים. ולא טוב אלף אנשים מלהחריב עירכם?
אמרו לה: כל אחד ואחד ייתן לפי מה שיש לו.
אמרה להם: שמא אגב פיוס מניח מעט (יסתפק המלך דוד בפחות מאלף אנשים). עשתה עצמה כאילו הולכת ומפייסת (עומדת על המקח, מתווכת בין אנשי העיר ליואב) וחזרה: מאלף לחמש מאות, למאה, לעשרה, לאחד והוא אכסנאי (שאיננו בן העיר) שבע בן בכרי. "וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁו" [שמואל ב', כ', כ"ב].

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה