יום שבת, 18 ביוני 2016

המשך הנשים במגילת רות - רות המואבייה אשת בועז



במגילת רות אנו פוגשים את משפחת אלימלך המיוחסת משבט יהודה התגוררה בבית לחם שביהודה. עקב הבצורת והרעב ששרר באותה תקופה המשפחה עוזבת את ארץ ישראל והולכת לשדה מואב [מגילת רות, א', ב': וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב, וַיִּהְיוּ שָׁם].
זמן מה לאחר שהגיעו לשדה מואב נפטר אבי המשפחה - אלימלך [בנו של נחשון בן עמינדב עפ"י מסכת בבא בתרא, צא, א'], הבנים - מחלון וכליון, מתחתנים עם שתי מואביות - רות וערפה, שעל פי חז"ל היו בנותיו או נכדותיו של עגלון מלך מואב. כעבור עשר שנים מתים גם שני הבנים, ונותרות נעמי ושתי כלותיה. לא נותר לה דבר בניכר ולאחר שהובא לידיעתה כי הבצורת בארץ ישראל חלפה, החליטה נעמי, אם המשפחה, לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה. היא מפצירה בכלותיה להניח לה, כי אין לה דבר לתת להן. סביר להניח כי היא מתביישת בהן וחוששת לחזור אל החברה שלה ביחד עם נשים נוכריות, ולכן בשלב החזרה היא מבקשת להיפרד מהן. לעומת ערפה שנשמעת לה וחוזרת למשפחתה, רות מתעקשת ודבקה בחמותה, ואומרת: "אַל תִּפְגְּעִי בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין - עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר", ומתעקשת שרק המוות יפריד ביניהן [מגילת רות, א', ט"ז-י"ז].
זמן קצר לאחר שהן מגיעות לבית לחם, הולכת רות ביוזמתה ובברכתה של חמותה לשדות, ללקט שיבולים אחרי הקוצרים, כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים (מתנות עניים). ביום הליכתה אל השדה מושכת רות את תשומת לבו של בעל השדה, בועז. הוא מברר אודותיה אצל הנערים הקוצרים, ומתוודע לעובדה שהיא קרובתו, כלת דודו אלימלך, ולפיכך מבקש ממנה שלא תלך לשדה אחר, אלא תלקט רק בשדהו, ומן הנערים הקוצרים הוא מבקש להעניק לה יחס מיוחד ולא להטריד אותה, ולאפשר לה לסעוד עמם ולחלוק אתה את מימם. בועז מזמין את רות להצטרף לארוחתם בשדה, ומפגין כלפיה יחס חם.
לאחר זמן מה, יועצת נעמי לרות ללכת בלילה אל הגורן שם שוהה בועז בעת זריית השעורים, ולשכב למרגלותיו במטרה לגרום לו לבועז לשאת אותה לאישה [מגילת רות, ג', ד']. נראה כי נעמי מבקשת ממנה להשתמש לצורך כך בפיתוי. אין זו מצוות ייבום במובן הפשוט של המילה, כיוון שמצוות ייבום נהוגה אך ורק בנשיאת אשת האח המת שלא השאיר יורשים, אך כאן זה קשור למנהג הייבום - נישואים בין אשת המת לקרוב משפחתה.
רות נשמעת לנעמי, מתרחצת, מתבשמת, לובשת שמלתה ויורדת בלילה אל הגורן ונשכבת למרגלות בועז. כאשר הוא מתעורר מבקשת ממנו רות שיינשא לה [מגילת רות, ג', ט':"... וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה..."].
בועז מביא הסכמתו, אך מעלה בפניה בעיה חוקתית: יש מישהו קרוב יותר ממנו ולפיכך שמורה לו זכות ראשונים אם יחפוץ להתחתן עם רות. אולם הוא מבטיח לה כי אם לא ירצה הקרוב השני להינשא לה, הוא כן יינשא לה. [מגילת רות, ג', י'-י"ב: "וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי... וְעַתָּה, בִּתִּי אַל תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה לָּךְ... וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי; וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל, קָרוֹב מִמֶּנִּי. לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי, חַי יְהוָה"].
למחרת בטרם יעלה השחר היא נפרדת ממנו וחוזרת לבית נעמי [מגילת רות, ג', י"ד: "וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו, עַד הַבֹּקֶר, וַתָּקָם, בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ; וַיֹּאמֶר, אַל יִוָּדַע, כִּי בָאָה הָאִשָּׁה, הַגֹּרֶן"].
למחרת היום נפגש בועז בשער העיר עם הקרוב השני המכונה "פלוני אלמוני" (שמו האמיתי כנראה נמחק ע"י כותב המגילה כביקורת על מעשיו). לאחר שההוא אינו רוצה לממש את זכותו, בגלל החשש להשחית את נחלתו ואת זרעו בנישואים אלו [מגילת רות, ד, ו': "וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית, אֶת נַחֲלָתִי; גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל"] בגלל האיסור על קבלת גרים ממואב.
לבסוף בועז לוקח את רות לאישה ונולד להם בן בשם עובד ואחריו כל שושלת בית דוד [מגילת רות, ד', י"ג: "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן... שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד"]. מזיווג זה נולדה מלכות דוד, כפי שמסופר במגילת רות [ד, י"ח-כ"ב]: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".

שלושה מאפיינים את תכונותיה של רות: חריצות, צניעות ויכולת הכרת תודה.
חריצות - כאשר רות מגיעה לבית לחם, היא מיד יוצאת ללקט שיבולים, בלי לחכות שנעמי תאמר לה. היא מלקטת כל היום, ללא מנוחה כמעט [מגילת רות, ב', ב', ז': "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי, אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים... וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט"]. בסוף היום רות חזרה אל נעמי עם כמות גדולה של שעורים המספיקה למספר ימים.
יכולת הכרת תודה - לאחר שבועז מראה כלפיה יחס מיוחד, רות יורדת על ברכיה ומשתחווה לו, ושואלת בהפתעה מדוע היא זכתה לקבל יחס כל כך מיוחד, היא הרי אישה זרה, לא מישראל והוא לא מכיר אותה. [מגילת רות, ב', י': "וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי--וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה"].
צניעות - לאחר שבועז מביע כלפי הערכה על שהיא עוזרת לנעמי, רות עונה לו בצניעות רבה ומתעלמת מן הדברים שאמר לה. היא קוראת לו "אדוני" ומציגה עצמה כשפחה שלו. בכך היא מדגישה שהוא האדון והיא מקבלת את מקומה כאישה ענייה הזקוקה לעזרתו [מגילת רות, ב', י"א-י"ג: "וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ: הֻגֵּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שלְשׁוֹם. ישַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו. וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ, עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה, כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ"].

אישה מואבייה בקהל ישראל
נישואי רות לבועז העמידו בעיה הלכתית כבדת משקל בפני שופטי העם. כיוון שרות היא בת לעם המואבי שעליו ציוותה התורה "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'"; כלומר, נישואים עם בן לעם המואבי אסורים על פי התורה. הבעיה נפתרה כשהתבררה המסורת שהתקבלה ממשה בסיני, כי האיסור אינו חל על מואביות, ונדרש הפסוק "מואבי ולא מואבית", ולכן רות כשרה לבוא בקהל ישראל. למרות שבאותו בוקר בו נישא בועז לרות נתבררה ההלכה הזאת עפ"י חז"ל, רדפה טענה זו - כאילו רות הינה פסולת חיתון - את צאצאיה דורות רבים, עד כדי שעפ"י חז"ל אף מתנגדיו הפוליטיים של נינה דוד המלך הטיחו בו לא פעם בטענה זו. הדבר שגרם לזה סוף מתואר במדרש, שחגר חכם אחד את חרבו באמצע בית המדרש ואמר: "כל מי שאינו שומע הלכה זו יידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית".
ניתן לראות בסיפור מגילת רות את הסובלנות שהייתה קיימת כלפי גרים בתרבות הישראלית בכלל ובשבט יהודה בפרט.
בנוסף, הסיפור אודות רות המואבייה, מדגיש במיוחד את הבחירה החופשית של האדם לעומת הייחוס שלו, וקובע כי אפילו גר שמגיע ממדינה אויבת והופכית לתרבות ישראלית כמו מואב, נמדד רק עפ"י מעשיו, ולמעשה מתקבל ע"י הגורמים בני המעמד השולטים של שבט המלכות והופך להיות חלק וקרוב למלכות הישראלית.

רות המואבייה במדרשי חז"ל
חז"ל דורשים בשבחה של רות המואבייה - נעימותה, צניעותה ומידת החסד שבה - ובזכות הגדולה שנפלה בחלקה להיות אֵם סבתו של דוד מלך ישראל. חז"ל, דורשים את משמעות השם רות בקשר לדוד המלך, ש-ריווה את ה' "בשירות ותשבחות" [תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז', ע"ב. לפי המסורת, כתב דוד המלך את ספר תהילים שכולו מזמורים].
רות במדרשי חז"ל - היא אישה נעימה שכל מעשיה נאים וצנועים: בניגוד לכל הנשים בשדה שהיו מתכופפות  ומלקטות - היא ליקטה בישיבה (מטעמי צניעות). כל הנשים היו "משחקות עם הקוצרים" אך רות הייתה "מצנעת עצמה". כל הנשים היו מלקטות בין העומרים - בניגוד לחוקי הלקט, ואילו רות הקפידה לנהוג כהלכה וליקטה רק "מן ההפקר" - מן השיבולים שנפלו בשעת הקציר [מדרש רות רבה, פרשה ד', סימן ט'].
הצטרפותה של רות אל עם ישראל הציבה בעיה קשה בשל מוצאה המואבי והאיסור מן התורה על נישואין בין ישראל למואב (ולעמון). חז"ל פתרו בעיה זו כשקבעו במשנה: "עמוני ומואבי אסורים - ואיסורן איסור עולם. אבל נקבותיהם (הנשים שלהן) מותרות מיד" [משנה, מסכת יבמות, פרק ח', משנה ג'].
חז"ל תיארו לא רק את נחישותה של רות להצטרף אל עם ישראל - אלא גם את התהליך שהיה כרוך בכך ואת נכונותה לוותר ללא היסוס על תרבותה הנוכרית ולאמץ את דת ישראל. לפי המדרש, נעמי היא שגיירה את רות והסבירה לה מה נדרש ממנה: "בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות שלהם. אמרה לה (רות): "אל אשר תלכי – אלך". אמרה לה: בתי, אין דרכן של ישראל לדור (לגור) בבית שאין שם מזוזה. אמרה לה: "באשר תליני אלין" - וקיבלה עליה את כל שאר המצוות [מדרש רות רבה, פרשה ב', סימן כ"ב].
לפי חז"ל הייתה רות בת 40 כשהגיעה לבית לחם יהודה, ובדיוק באותו היום התאלמן בֹּעַז, שהיה אז בן 80 [מדרש רות רבה, פרשה ו', סימן ב'. "אותו היום שבאה רות המואבייה לארץ ישראל מתה אשתו של בועז" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"א ע"א)].
את נכונותה של רות להינשא ל בֹּעַז הזקן ולהקים זרע לבעלה המת מפרש המדרש כאות לטוב לבה ולתו החסד באישיותה: "כך היה בֹּעַז דורש: מה אוהבת אישה? בחור עני - מזקן עשיר. ואני בן שמונים שנה, ובאת אצלי לקדש שם שמים". רות במדרש היא דוגמה לגומלי חסדים: את דברי רות לנעמי - "שם האיש אשר עשיתי עמו היום בֹּעַז" - דרשו חז"ל: "לא אמרה - אשר עשה עמי (חסד), אלא - "אשר עשיתי עמו חסד". ומכאן הסיקו כי רות התכוונה לומר: "הרבה טובות עשיתי עמו (עם בֹּעַז) היום בשביל שהאכילני פרוסה אחת" [מדרש רות רבה, פרשה ה', סימן ט'. דרשו חז"ל: "יותר ממה שבעל הבית עושה (חסד) עם העני - העני עושה (חסד) עם בעל הבית"].

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה