יום שני, 27 ביוני 2016

האישה החכמה מאבל בית מעכה



האישה החכמה מ-אָבֵל בֵּית מַעֲכָה היא דמות מקראית אלמונית שאינה מזוהה בשמה המפורש.
במדרשי חז"ל מזוהה שֶׂ‏רַח בת אשר עם האישה החכמה מאבל בית מעכה.
שֶׂ‏רַח בת אשר היא בתו של אשר ונכדתו של יעקב, בעקבות אזכורה הקצר בספר בראשית ובספר במדבר זכתה למדרשים אחדים בספרות חז"ל. במקורות התנאיים דמותה נקשרת לסיפור יציאת מצרים. יש מסורות הגורסות ש-שֶׂ‏רַח בת אשר היא אחת מהמעטים שנכנסו בחייהם לגן עדן ["עשרה נכנסו בחייהם בגן עדן, ואלו הם: חנוך בן ירד, ואליהו ומשיח, ואליעזר עבד אברהם, וחירם מלך צור, ועבד מלך הכושי, ויעבץ בנו (גרסת ילקוט שמעוני, יחזקאל שס"ז: בן בנו) של רבי יהודה הנשיא, ובתיה בת פרעה, וסרח בת אשר, רבי יהושע בן לוי", מסכת דרך ארץ זוטא, אתר "דעת"] וגם [ד"ר תמר קדרי, סרח בת אשר, קולך, גיליון 101, טבת תשס"ו].
אזכור כפול זה מביא למסורות מדרשיות שלפיהן חייתה שרח עד גיל מופלג של מאות שנים, בהתאם למניין השנים שבהן שהו בני ישראל במצרים.

האישה החכמה מ-אָבֵל בֵּית מַעֲכָה מוזכרת בסיפור המצור שהטיל יואב בן צרויה על העיר במרדף שערך אחרי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי [איש שבט בנימין שמרד בדוד המלך שקרא להינתק ממלכותו בעקבות הבאת דוד לירושלים ע"י אנשי שבט יהודה (שמואל ב', י"ט, מ"ב)]. דוד ביקש לרדוף אחריו ולהורגו. בראש הצבא עמד יואב בן צרויה. בזמן המרדף מגיעים יואב וצבאו לעיר אָבֵל בֵּית מַעֲכָה השוכנת בצפון מזרח הגליל העליון, שם הסתתר והתבצר שבע בן בכרי. יואב, שעמד בראש הרודפים החל יחד עם אנשיו להעמיד סוללה מול העיר במטרה להפיל את חומתה ולהילחם בתושביה.
אישה חכמה מן העיר, אשר שמה לה למטרה לנסות למנוע שפיכות דמים והרג מיותר. "וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן הָעִיר; שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב, קְרַב עַד הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ" [שמואל ב', כ', ט"ז] ויקרב אליה, ותאמר האישה: "אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל; אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל -לָמָּה תְבַלַּע, נַחֲלַת יְהוָה" [שמואל ב', כ', י"ט] יואב משנה כיוון במהירות, בהסבירו כי אין בכוונתו להשמיד עיר שלמה, כי אם ללכוד אדם אחד בלבד:
"וַיֹּאמַר: חָלִילָה, חָלִילָה לִי, אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית. לֹא כֵן הַדָּבָר, כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ, וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר" [שמואל ב', כ', כ'-כ"א].
האישה מבטיחה ומקיימת: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב, הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה" [שמואל ב', כ', כ"א] ומצליחה לשכנע את הנמצאים בתוך העיר לשמוע בעצתה. שבע בן בכרי לבדו משלם בראשו על מרידתו במלך, ושאר התושבים ניצלים בזכותה.
"וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב, וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו" [שמואל ב', כ', כ"ב]. רבי שמעון אומר, כך אמרה להם: "כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה"; לדעתו של רבי שמעון, מותר להסגיר אדם ששמו מפורש רק אם הוא מורד במלכות וחייב מיתה [תוספתא, מסכת תרומות, פרק ז', משנה כ"ג].

"פִּיהָ, פָּתְחָה בְחָכְמָה; וְתוֹרַת חֶסֶד, עַל לְשׁוֹנָהּ" [משלי, ל"א, כ"ו]
"פיה פתחה בחכמה - זו האישה שדיברה אל יואב שהצילה את העיר בחכמתה, וזו סרח בת אשר" [מדרש משלי, פיה פתחה בחכמה]

במדרש בראשית רבה, פרשה צד, סימן ט': דנים החכמים במניין צאצאי יעקב היורדים מצרימה. בהקשר לכך מועלה שמה של סרח/שרח בת אשר, המקושרת גם לאישה החכמה מאבל בית מעכה.
סרח בת אשר השלימה עמן את המניין. "ותקרא אישה חכמה מן העיר... ויקרב אליה ותאמר האישה ה-אתה יואב?" [שמואל ב', כ', ט"ז-י"ז]
אמרה: שמך יואב לומר שאתה אב לישראל, ואין אתה אלא קוצר ואין אתה לפי שמך, ואין אתה ודוד בני תורה... "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם?!" [דברים, כ', י']
אמר לה: מי את?
אמרה לו: "אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל" [שמואל ב', כ', י"ט], אני היא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, אני היא שהשלמתי נאמן לנאמן יוסף למשה; כשהראתה למשה, לפי המדרש, היכן יוסף קבור, בזה הייתה תלויה גאולתם ממצרים [תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"ג, ע"א]. מה אתה מבקש להמית עיר ולי שאני אם בישראל?
השיב מיד: "וַיַּעַן יוֹאָב, וַיֹּאמַר: חָלִילָה, חָלִילָה לִי" [שמואל ב', כ', כ'].
ותאמר: "הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ" [שמואל ב', כ', כ"א].
אמרה: כל המחציף אפו במלכות בית דוד מרים הוא ראשו מלעיל (מורם ראשו מעליו, מתחייב בראשו), "וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ" [שמואל ב', כ', כ"ב].
אמרה להם לאנשי העיר: "אין אתם יודעים את דוד איזו אומה עמדה מולו, איזו מלכות עמדה מולו?"
אמרו לה: ומהו צריך?
אמרה להם: אלף אנשים. ולא טוב אלף אנשים מלהחריב עירכם?
אמרו לה: כל אחד ואחד ייתן לפי מה שיש לו.
אמרה להם: שמא אגב פיוס מניח מעט (יסתפק המלך דוד בפחות מאלף אנשים). עשתה עצמה כאילו הולכת ומפייסת (עומדת על המקח, מתווכת בין אנשי העיר ליואב) וחזרה: מאלף לחמש מאות, למאה, לעשרה, לאחד והוא אכסנאי (שאיננו בן העיר) שבע בן בכרי. "וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁו" [שמואל ב', כ', כ"ב].

יום ראשון, 26 ביוני 2016

בתיה בת פרעה





בִּתְיָה בת פרעה, דמות מקראית, אשר מצאה את משה כשהוא בתוך תיבת גומא ביאור, וגידלה אותו בילדותו.
בתיה היא בתו של פרעה, אשר שיעבד את בני ישראל במצרים. היא מוזכרת כמי שמצאה את משה כשירדה לרחוץ ביאור, ולאחר מכן קראה את שמו משה לזכר משייתו מן המים. היא גידלה אותו כבן בבית אביה, למרות גזירת האב על הרג כל התינוקות הזכרים העבריים, גזירה שבגללה הושם משה בתוך תיבת גומא ביאור [שמות, ב'].
בתיה בת פרעה, מוזכרת בספר שמות בשם "בת פרעה", ללא ציון שמה הפרטי. רק בספר דברי הימים, נזכר שמה כ-"בִּתְיָה בת פרעה". באותו מקום היא מוגדרת כאשתו של "מרד", אשר מזוהה לפי המדרש גם כ-כלב בן יפונה: "... ואלה בני בתיה בת פרעה, אשר לקח מָרֶד" [דברי הימים א', ד', י"ח].

במדרשים
עפ"י המדרש, שמות רבה, כ"ג: בתיה מרדה באביה פרעה בכך שלא הייתה עובדת אלילים, בניגוד לכל בית אביה.
מדרש שמות רבה, משבח את בת פרעה ואומר: "מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אעפ"י שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה, ואף הקדוש ברוך הוא לא קראהו בשם אחר".
"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ" [שמות ב', ה']
שתי גרסאות מופיעות בגמרא לביאור המילים "ותשלח את אמתה".
רבי נחמיה אומר: כי בת פרעה שלחה את שפחתה למשות את התיבה.
ואילו רבי יהודה אומר: כי בת פרעה שלחה את ידה למשות את התיבה, ונעשה לה נס, ונשתרבבה ידה אמות רבות. ובלשון הגמרא: "ותשלח את אמתה ותקחה ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר ידה וחד אמר שפחתה ... ולמאן דאמר ידה ליכתוב ידה הא קא משמע לן דאישתרבב אישתרבובי" [סוטה, י"ב].
גרסת רבי יהודה, מעוררת תהיות, בפרט מאחר ש-בת פרעה היתה יכולה לחזות מראש, כי ידה תקצר מלהגיע אל התיבה המרוחקת. מדוע, אם כן, התיימרה לשלוח את ידה אל התיבה מלכתחילה?
ברוח זו מקשה בעל קול מבשר בשם רבי שמחה בונים מפרשיסחא: "וצריך עיון, אם באמת היה מקום רחוק כל כך, איך עלה על דעתה מתחילה לשלוח ידה לשם? ומנא ידעה שיעשה לה נס גדול כזה!"
ומתרץ הרש"ב מפרשיסחא: "אלא יש ללמוד מכאן תועלת גדולה בעבודת ה'. שלא למנוע אדם את עצמו בשום מעשה הישר והטוב. אף שיראה מראש שלא יעלה בידו להגיע עדי תכליתו. דאם באמת יכוון האדם במעשהו בכל לבו ונפשו, אין שום דבר שבעולם עומד לנגדו. וה' ב"ה יעזרהו על דבר כבוד שמו לברך על 'המוגמר'. וכמו שאמרו חז"ל: המתחיל במצווה אומרים לו גמור. וכן כאן, היא עשתה את שלה לשלוח ידה, על כל פנים אמה אחת, ונעשה לה נס שנשתרבבה אמות הרבה" [קול מבשר ח"א, שמות].
בת פרעה מלמדת אותנו לא להירתע ממשימות בלתי אפשריות. נכונותנו לנקיטת הצעד הראשון תבטיח התערבות אלוקית מלמעלה, שתביא להשלמת המשימה, בבחינת "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" [שהש"ר רבה, ה', ג'].


עצם החפץ האנושי להשלמת המשימה, חשוב אף מהשלמת המשימה בפועל, השאיפה אל המוגמר היא בבחינת המוגמר עצמו, כדברי הרב קוק: "אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר - אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות" [אורות התשובה, ה', ו'].
ואולי אין במעשיה של בת פרעה משום שאיפה ערטילאית גרידא. ייתכן כי בת פרעה לא ביקשה לסמוך על הנס, אלא האמינה באמת ובתמים, כי בכוחה למשות את התיבה מן המים. ייתכן כי פעולת שרבוב אמתה של בת פרעה לא היתה על טבעית, אלא טבעית ומוחשית לחלוטין.
דברים אלה מוצאים את ביאורם בדברי הרב קוק בפסקה מרכזית באורות הקודש: "הידיעה, הרצון והיכולת" [מוסר הקודש, פ"ז], בה קושר הרב קוק בין היקף ידיעותיו של האדם, לבין רצונותיו ויכולותיו.
הרב קוק מבהיר, כי ידיעותיו של האדם הן המקור לרצונותיו. האדם השאפתן חייב בראש ובראשונה לדעת לקראת מה הוא שואף. וככל שידיעותיו של האדם עמוקות ומלאות, ממילא שאיפותיו של האדם ורצונותיו עזים ומוגדרים, ובלשון הרב: "הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב. חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר".
ידע ורצון הינם מושגים אשר בכוחם להיות בלתי מוגבלים. ידיעותיו של אדם ושאיפותיו - כל אלה עשויים להישאב ממקור רוחני אינסופי.
מחדד הרב קוק: ידיעותיו של האדם, ורצונותיו, הנשאבים ממקור נצחי ובלתי מתכלה, משליכים על יכולותיו הפיזיות של האדם. ככל ששאיפותיו של האדם עזות יותר, מסביר הרב קוק, מגלה האדם בעצמו יכולות פיזיות בלתי מוגבלות להביא למימוש שאיפותיו. בלשון הרב: "גבורת הרצון מחוללת את היכולת. למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת אחוזים יחד, ובמקום שנמצא מדע לאין גבול שמה הרצון הוא בלתי גבולי, והיכולת בלי גבול, גם היא".
יכולותינו האנושיות המוגבלות אינן משקפות את הכוח האמיתי הגלום בנו, כי אם את נכונותנו הדלה לממש את הפוטנציאל האינסופי הגלום בנו, וכמיהתנו לחיים מוגבלים, דלים.

התפרסותה של בתיה בחלל מדמה את בתיה לאדם הראשון במעמד בריאתו, כמתואר במדרש רבה [בראשית, ח', א']: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון גולם בראו והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו ... רבי יהושע בר נחמיה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי אלעזר אמר מלא כל העולם בראו".
בתיה ממלאת את העולם, אין מקום שידה לא תשיג, אין פסגה לה לא תוכל. בתיה אינה מחפשת מתנדבים שיעלו עבורה השמימה או שיעברו לה אל עבר הים. היא עצמה מעפילה לשמים וצולחת את הים, כאילו היו אלה במרחק הושטת יד - "הושט היד וגע בם", בהקנותה פרשנות פשוטה ומורכבת גם יחד לדברי הכתוב: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" [דברים, ל', י"ד].

סיפור המרד של בני ישראל במצריים מתחיל בנשים וביניהן: מרים, ובתיה - בת פרעה.
מרים מרדה בעצת אביה. בעת גזירת פרעה "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", הוציא עמרם פקודה לגרש את הנשים כדי למנוע את קיום הגזרה. מרים באה בטענה לפני אביה: "גזרתך קשה מפרעה, פרעה גזר על הזכרים ואתה גזרת גם על הנקבות"; עמרם קיבל את טענת בתו וציווה להחזיר את הנשים.
בתיה בת פרעה מרדה בגילוי בית אביה - בעבודה הזרה שלו שנעשתה בביתו-ביתה. [שמות רבה] בית פרעה הוא מוקד של עבודה זרה ובת פרעה יוצאת נגד אביה שטען כי אלוה הוא ומורדת בעבודתו הזרה ובגזירותיו וכנגד זה מגדלת את משה בביתה.
בספר הישר פרק כ"ה, כתוב שנולד משה: "עמרם קרא לו חבר כי אמר בעבורו שבה לי חברת אשתי ויוכבד אימו קראה לו יקותיאל כי קראתי אל השם ויחיהו. ומרים אחותו קראה לו ירד כי בעבורו ירדה אל היאור לשמרהו... וקהת אבי עמרם קרא שמו אביגדור כי בו יגדור אלוקים את פרץ ישראל...".
בתיה קראה לו משה, ואעפ"י שהרבה שמות היו לו פרעה והקב"ה קראו לו משה ולא שם אחר. גם בתנ"ך שמו נאמר משה, וזכרונו נותר עד ימינו כ-משה. מכאן אנו למדים שכרן של גומלי חסדים [שמות רבה, פרשה א', ד"ה, ג'].
ר' יהושע סכנין בשם ר' לוי: "אמר לה הקב"ה לבתיה בת פרעה משה לא היה בנך וקראתו בנך, כך את בתי שנאמר אלה בני בתיה בת-יה".
האורח חיים אומר: "שגם בנות בכורות צריכות לצום בערב פסח כי בת פרעה לא מתה שכן מכת בכורות הייתה הן על בכורי מצרים הבנים והן על בכורות מצרים הבנות".
בשני מקרים אלה אנו רואים את מרידת מרים ובתיה בצווים החברתיים שניתנו אז מאת המלך, והליכה על פי צווי ליבן ואותותיו באמונת האמת הפנימית שלהן. הן זכו שהובילו את גאולת ישראל ממצרים ודרכן בא קץ לסבל ולשיעבוד העם.

ישנם מדרשים המייחסים את הסימנים בסדר לבתיה בת פרעה.
ר' אברהם גראטי מפראג הידוע בכינויו "באר אברהם", טוען כי הסימן: "רחצה" מסב על דמות זו שכן ירדה לרחוץ היא ביאור כדי להציל את משה, וכן בסימן "המוציא" שכן משה שקול כנגד שישים ריבוא ישראל, על כן הצלתה את משה נחשבת כאילו הוציאה את כלל ישראל ממצרים.
רבי חיים ויטאל, ב"פרי עץ החיים": זוקף את גאולת מצרים לזכותה של בתיה בת פרעה.
בתיה נמנית בין עשרת האנשים שעלו לגן העדן בחייהם מבלי לטעום את טעם המיתה ויושבת בהיכל הראשון של גן עדן.
רבי עקיבא אמר: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו ישראל ממצרים" [סוטה, י"א, ע"ב]. מי ייתן שנזכה לנשים צדקניות שיביאו לגאולתנו ונקריב את קורבן הפסח הבא בבית המקדש אשר בירושלים .

כמיהה אנושית זו לצמצום מוצאת את ביטוייה בשירה של מרים רבקה רוכמן - "שאין להם שעור": "אֵילוּ דְבָרִים שֶאֵין לָהֶם שִעוּר הַצְחוֹק וְהַתְכֵלֶת וְהָרֶגַע, וּמִן הַיָגוֹן בָּא אֵלַי תְכֵלֶת, וּמִן הַפַּעֲמוֹן בָּא אֵלַי צְחוֹק, וְהָרֶגַע בָּא מִתוֹך עַצְמוֹ - אַל תִקְרְבוּ! - לָחַשְתִי, חוֹסֶמֶת - רוֹצָה אֲנִי לִהְיוֹת מֻגְבָּלָה, - מְצֻמְצֶמֶת כְּרַעַש, סוֹפִית כַּמֻגְמָר. אֵינֶנִי רוֹצָה לִהְיוֹת בְּלִי שִעוּר. עוֹדֶנִי עוֹמֶדֶת. שוֹלַחַת קוֹלִי לִפָנַי, כְּמִבְצָר. וּצְחוֹק וּתְכֵלֶת וְרֶגַע מִשְתַלְחִים בִּי,נוֹגְחִים בִּי, בְּלִי שִעוּר".
לא כן בתיה. בת-ה', הנושאת בגאון שמה את האינסוף האלוקי, השואפת לנצח. רצונה להיות בלי שעור, בלי מידה. בשאיפתה אל האינסוף מותחת בתיה את כל ישותה, רוחה וגופה אל האופק, מייחלת אל המרחב.