יום ראשון, 26 ביוני 2016

בתיה בת פרעה





בִּתְיָה בת פרעה, דמות מקראית, אשר מצאה את משה כשהוא בתוך תיבת גומא ביאור, וגידלה אותו בילדותו.
בתיה היא בתו של פרעה, אשר שיעבד את בני ישראל במצרים. היא מוזכרת כמי שמצאה את משה כשירדה לרחוץ ביאור, ולאחר מכן קראה את שמו משה לזכר משייתו מן המים. היא גידלה אותו כבן בבית אביה, למרות גזירת האב על הרג כל התינוקות הזכרים העבריים, גזירה שבגללה הושם משה בתוך תיבת גומא ביאור [שמות, ב'].
בתיה בת פרעה, מוזכרת בספר שמות בשם "בת פרעה", ללא ציון שמה הפרטי. רק בספר דברי הימים, נזכר שמה כ-"בִּתְיָה בת פרעה". באותו מקום היא מוגדרת כאשתו של "מרד", אשר מזוהה לפי המדרש גם כ-כלב בן יפונה: "... ואלה בני בתיה בת פרעה, אשר לקח מָרֶד" [דברי הימים א', ד', י"ח].

במדרשים
עפ"י המדרש, שמות רבה, כ"ג: בתיה מרדה באביה פרעה בכך שלא הייתה עובדת אלילים, בניגוד לכל בית אביה.
מדרש שמות רבה, משבח את בת פרעה ואומר: "מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אעפ"י שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה, ואף הקדוש ברוך הוא לא קראהו בשם אחר".
"וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ" [שמות ב', ה']
שתי גרסאות מופיעות בגמרא לביאור המילים "ותשלח את אמתה".
רבי נחמיה אומר: כי בת פרעה שלחה את שפחתה למשות את התיבה.
ואילו רבי יהודה אומר: כי בת פרעה שלחה את ידה למשות את התיבה, ונעשה לה נס, ונשתרבבה ידה אמות רבות. ובלשון הגמרא: "ותשלח את אמתה ותקחה ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר ידה וחד אמר שפחתה ... ולמאן דאמר ידה ליכתוב ידה הא קא משמע לן דאישתרבב אישתרבובי" [סוטה, י"ב].
גרסת רבי יהודה, מעוררת תהיות, בפרט מאחר ש-בת פרעה היתה יכולה לחזות מראש, כי ידה תקצר מלהגיע אל התיבה המרוחקת. מדוע, אם כן, התיימרה לשלוח את ידה אל התיבה מלכתחילה?
ברוח זו מקשה בעל קול מבשר בשם רבי שמחה בונים מפרשיסחא: "וצריך עיון, אם באמת היה מקום רחוק כל כך, איך עלה על דעתה מתחילה לשלוח ידה לשם? ומנא ידעה שיעשה לה נס גדול כזה!"
ומתרץ הרש"ב מפרשיסחא: "אלא יש ללמוד מכאן תועלת גדולה בעבודת ה'. שלא למנוע אדם את עצמו בשום מעשה הישר והטוב. אף שיראה מראש שלא יעלה בידו להגיע עדי תכליתו. דאם באמת יכוון האדם במעשהו בכל לבו ונפשו, אין שום דבר שבעולם עומד לנגדו. וה' ב"ה יעזרהו על דבר כבוד שמו לברך על 'המוגמר'. וכמו שאמרו חז"ל: המתחיל במצווה אומרים לו גמור. וכן כאן, היא עשתה את שלה לשלוח ידה, על כל פנים אמה אחת, ונעשה לה נס שנשתרבבה אמות הרבה" [קול מבשר ח"א, שמות].
בת פרעה מלמדת אותנו לא להירתע ממשימות בלתי אפשריות. נכונותנו לנקיטת הצעד הראשון תבטיח התערבות אלוקית מלמעלה, שתביא להשלמת המשימה, בבחינת "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" [שהש"ר רבה, ה', ג'].


עצם החפץ האנושי להשלמת המשימה, חשוב אף מהשלמת המשימה בפועל, השאיפה אל המוגמר היא בבחינת המוגמר עצמו, כדברי הרב קוק: "אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר - אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות" [אורות התשובה, ה', ו'].
ואולי אין במעשיה של בת פרעה משום שאיפה ערטילאית גרידא. ייתכן כי בת פרעה לא ביקשה לסמוך על הנס, אלא האמינה באמת ובתמים, כי בכוחה למשות את התיבה מן המים. ייתכן כי פעולת שרבוב אמתה של בת פרעה לא היתה על טבעית, אלא טבעית ומוחשית לחלוטין.
דברים אלה מוצאים את ביאורם בדברי הרב קוק בפסקה מרכזית באורות הקודש: "הידיעה, הרצון והיכולת" [מוסר הקודש, פ"ז], בה קושר הרב קוק בין היקף ידיעותיו של האדם, לבין רצונותיו ויכולותיו.
הרב קוק מבהיר, כי ידיעותיו של האדם הן המקור לרצונותיו. האדם השאפתן חייב בראש ובראשונה לדעת לקראת מה הוא שואף. וככל שידיעותיו של האדם עמוקות ומלאות, ממילא שאיפותיו של האדם ורצונותיו עזים ומוגדרים, ובלשון הרב: "הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב. חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר".
ידע ורצון הינם מושגים אשר בכוחם להיות בלתי מוגבלים. ידיעותיו של אדם ושאיפותיו - כל אלה עשויים להישאב ממקור רוחני אינסופי.
מחדד הרב קוק: ידיעותיו של האדם, ורצונותיו, הנשאבים ממקור נצחי ובלתי מתכלה, משליכים על יכולותיו הפיזיות של האדם. ככל ששאיפותיו של האדם עזות יותר, מסביר הרב קוק, מגלה האדם בעצמו יכולות פיזיות בלתי מוגבלות להביא למימוש שאיפותיו. בלשון הרב: "גבורת הרצון מחוללת את היכולת. למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת אחוזים יחד, ובמקום שנמצא מדע לאין גבול שמה הרצון הוא בלתי גבולי, והיכולת בלי גבול, גם היא".
יכולותינו האנושיות המוגבלות אינן משקפות את הכוח האמיתי הגלום בנו, כי אם את נכונותנו הדלה לממש את הפוטנציאל האינסופי הגלום בנו, וכמיהתנו לחיים מוגבלים, דלים.

התפרסותה של בתיה בחלל מדמה את בתיה לאדם הראשון במעמד בריאתו, כמתואר במדרש רבה [בראשית, ח', א']: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון גולם בראו והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו ... רבי יהושע בר נחמיה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי אלעזר אמר מלא כל העולם בראו".
בתיה ממלאת את העולם, אין מקום שידה לא תשיג, אין פסגה לה לא תוכל. בתיה אינה מחפשת מתנדבים שיעלו עבורה השמימה או שיעברו לה אל עבר הים. היא עצמה מעפילה לשמים וצולחת את הים, כאילו היו אלה במרחק הושטת יד - "הושט היד וגע בם", בהקנותה פרשנות פשוטה ומורכבת גם יחד לדברי הכתוב: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" [דברים, ל', י"ד].

סיפור המרד של בני ישראל במצריים מתחיל בנשים וביניהן: מרים, ובתיה - בת פרעה.
מרים מרדה בעצת אביה. בעת גזירת פרעה "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", הוציא עמרם פקודה לגרש את הנשים כדי למנוע את קיום הגזרה. מרים באה בטענה לפני אביה: "גזרתך קשה מפרעה, פרעה גזר על הזכרים ואתה גזרת גם על הנקבות"; עמרם קיבל את טענת בתו וציווה להחזיר את הנשים.
בתיה בת פרעה מרדה בגילוי בית אביה - בעבודה הזרה שלו שנעשתה בביתו-ביתה. [שמות רבה] בית פרעה הוא מוקד של עבודה זרה ובת פרעה יוצאת נגד אביה שטען כי אלוה הוא ומורדת בעבודתו הזרה ובגזירותיו וכנגד זה מגדלת את משה בביתה.
בספר הישר פרק כ"ה, כתוב שנולד משה: "עמרם קרא לו חבר כי אמר בעבורו שבה לי חברת אשתי ויוכבד אימו קראה לו יקותיאל כי קראתי אל השם ויחיהו. ומרים אחותו קראה לו ירד כי בעבורו ירדה אל היאור לשמרהו... וקהת אבי עמרם קרא שמו אביגדור כי בו יגדור אלוקים את פרץ ישראל...".
בתיה קראה לו משה, ואעפ"י שהרבה שמות היו לו פרעה והקב"ה קראו לו משה ולא שם אחר. גם בתנ"ך שמו נאמר משה, וזכרונו נותר עד ימינו כ-משה. מכאן אנו למדים שכרן של גומלי חסדים [שמות רבה, פרשה א', ד"ה, ג'].
ר' יהושע סכנין בשם ר' לוי: "אמר לה הקב"ה לבתיה בת פרעה משה לא היה בנך וקראתו בנך, כך את בתי שנאמר אלה בני בתיה בת-יה".
האורח חיים אומר: "שגם בנות בכורות צריכות לצום בערב פסח כי בת פרעה לא מתה שכן מכת בכורות הייתה הן על בכורי מצרים הבנים והן על בכורות מצרים הבנות".
בשני מקרים אלה אנו רואים את מרידת מרים ובתיה בצווים החברתיים שניתנו אז מאת המלך, והליכה על פי צווי ליבן ואותותיו באמונת האמת הפנימית שלהן. הן זכו שהובילו את גאולת ישראל ממצרים ודרכן בא קץ לסבל ולשיעבוד העם.

ישנם מדרשים המייחסים את הסימנים בסדר לבתיה בת פרעה.
ר' אברהם גראטי מפראג הידוע בכינויו "באר אברהם", טוען כי הסימן: "רחצה" מסב על דמות זו שכן ירדה לרחוץ היא ביאור כדי להציל את משה, וכן בסימן "המוציא" שכן משה שקול כנגד שישים ריבוא ישראל, על כן הצלתה את משה נחשבת כאילו הוציאה את כלל ישראל ממצרים.
רבי חיים ויטאל, ב"פרי עץ החיים": זוקף את גאולת מצרים לזכותה של בתיה בת פרעה.
בתיה נמנית בין עשרת האנשים שעלו לגן העדן בחייהם מבלי לטעום את טעם המיתה ויושבת בהיכל הראשון של גן עדן.
רבי עקיבא אמר: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו ישראל ממצרים" [סוטה, י"א, ע"ב]. מי ייתן שנזכה לנשים צדקניות שיביאו לגאולתנו ונקריב את קורבן הפסח הבא בבית המקדש אשר בירושלים .

כמיהה אנושית זו לצמצום מוצאת את ביטוייה בשירה של מרים רבקה רוכמן - "שאין להם שעור": "אֵילוּ דְבָרִים שֶאֵין לָהֶם שִעוּר הַצְחוֹק וְהַתְכֵלֶת וְהָרֶגַע, וּמִן הַיָגוֹן בָּא אֵלַי תְכֵלֶת, וּמִן הַפַּעֲמוֹן בָּא אֵלַי צְחוֹק, וְהָרֶגַע בָּא מִתוֹך עַצְמוֹ - אַל תִקְרְבוּ! - לָחַשְתִי, חוֹסֶמֶת - רוֹצָה אֲנִי לִהְיוֹת מֻגְבָּלָה, - מְצֻמְצֶמֶת כְּרַעַש, סוֹפִית כַּמֻגְמָר. אֵינֶנִי רוֹצָה לִהְיוֹת בְּלִי שִעוּר. עוֹדֶנִי עוֹמֶדֶת. שוֹלַחַת קוֹלִי לִפָנַי, כְּמִבְצָר. וּצְחוֹק וּתְכֵלֶת וְרֶגַע מִשְתַלְחִים בִּי,נוֹגְחִים בִּי, בְּלִי שִעוּר".
לא כן בתיה. בת-ה', הנושאת בגאון שמה את האינסוף האלוקי, השואפת לנצח. רצונה להיות בלי שעור, בלי מידה. בשאיפתה אל האינסוף מותחת בתיה את כל ישותה, רוחה וגופה אל האופק, מייחלת אל המרחב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה