חפציבה - אשת חזקיהו ואם מנשה מלך יהודה

במקרא לא מסופר בת מי הייתה אמו של מנשה, אך לפי מסורת חז"ל נתן ישעיהו את בתו לחזקיהו. בנוסף, נצטווה ישעיהו לבשר לחזקיהו שהוא עומד למות, מכיוון שלא עסק במצוות פרייה ורבייה. חזקיהו ראה ברוח הקודש שייולדו לו בנים שאינם הגונים ולא רצה ללדת. על כן ביקש חזקיהו מישעיהו שייתן לו את בתו לאישה, שאולי זכותו של הנביא וזכותו שלו יצילו אותו מבנים כאלה, ואכן ישעיהו נתן לחזקיהו את בתו חפציבה לאישה, ונולדו לו ממנה שני בנים: רַבשָׁקֵה ומְנַשֶּׁה.
הנשים בדורו של חזקיהו היו "גבוהות קומה, נאה כזוויות של בית אבנים, שזוויות אבן מכוונות כנגד חברתה ועולה למעלה, עד שהזויות מיושרות. מחוטבות תבנית היכל - מהוללות בפי רואיהן, ומדמיין אותם לתבנית קומת ההיכל. ורבותינו פירשו: בנותינו כזוויות, מתמלאות תאווה כזוויות מזבח המלאות דם, ואינן נבעלות אלא לבעליהן"; [רש"י תהלים קמ"ד, י"ב] גם בת ישעיהו נכללת ביניהן.
כל אנשי הדור היו מיוחדים במינם: "...וכל דורו (של חזקיהו) שלמים, לא קם דור בישראל כמותם. כמו שמפורש בחלק: בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטוכיא, ולא מצאו איש ואישה שאין בקיאין בהלכות טומאה וטהרה...". [רש"י שיר השירים ה', ו']

"יראת ה' היא תתהלל - זה דורו של חזקיהו" [רש"י סנהדרין כ', א'] כלומר, בת ישעיה הייתה בוודאי צדקת ככל אנשי ונשות הדור, ויודעת הלכות וכד'. נישאה לחזקיה "שהיה צדיק". [רש"י דברי הימים ב', כ"ט, ל"ד]

משמעות שמה

שֵם בתו של ישעיהו הוא חפצי בה ויש המשערים, שישעיהו רמז לה בנבואתו בספרו ס"ב, ד': "לא יאמר לך עוד עזובה, ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חפצי-בה... כי חפץ ה' בך...". דרכו של ישעיהו היה להשתמש בשמות בניו כסמלים נבואיים: "וראו גויים צדקך ולכ מלכים כבודך וקרא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו. והיית עטרת תפארת ביד דוד וצנוף וצניף מלוכה בכף אלוהיך" [ישעיהו, ס"ב, ב'-ג'] שהוא אחד השמות של ירושלים: "עשרה שמות נקראת ירושלים לשם שבח: בעולה, דרושה, חפצי בה..." [מסכת אבות דרבי נתן, נוסחא ב', ל"ט] או ש"זאת התורה חפצי בה". [אליהו רבה (איש שלום), פרשה י"ח]

יוסף בן מתתיהו כתב שהייתה בת העיר ירושלים.

פגיעה בצניעותה

חטאו של חזקיהו היה שמחתו על בואם של נכרים לביתו, ושהוא הראה להם את כל שכיות חמדתו. "וישמח עליהם חזקיהו ויראם את בית נכתה את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת השמן הטוב". [ישעיה ל"ט, ב']

"אמר רב: מה פירוש 'בית נכתה'? - אשתו, שכרגיל אין אחרים רואים אותה מפני צניעות, היא השקתה עליהם". [סנהדרין ק"ד, א']

יש המסבירים את דברי רב: שהכוונה לאשתו, על פי המילה בית. כאמור, "ביתו זו אשתו, או שבית נכתו היא בית אוצרו, המוצנע מעיני רבים וזו אשתו...", ולא היה עליו להראותה. כלומר, חזקיהו התגאה באשתו והראה אותה לנכרים, והיא אפילו עמדה עליהם לשרתם, ועל כן נענש בכך, שבניו "היו סריסים בהיכל מלך בבל". [מלכים ב', כ', י"ח]

בניה מנשה ורבשקה נולדו רק לאחר שנתרפא חזקיהו ממחלתו, ולאחר שהוסיף לו ה' חמש עשרה שנה על ימיו. "נתן לו ישעיהו את בתו ויצא ממנו מנשה ורבשקה. יום אחד הרכיבם חזקיהו על כתפיו והביאם לבית המדרש. אמר אחד מהם: ראשו של אבא טוב לצלות עליו דגים קטנים, אמר השני: ראשו של אבא טוב להקריב עליו לעבודה זרה. חזקיהו חבטם בקרקע (השליכם ארצה), מנשה נשאר חי ורבשקה מת". [ברכות י', א']

האר"י אמר: רבשקה נהרג כי הוא זה שהציע להקריב קרבן לעבודה זרה. [מתוך תיקון רבשקה, ארץ ישראל וימות המשיח]

מנשה היה רשע שניסה להשכיח את התורה מעם ישראל.

"מנשה בא על אחותו". [סנהדרין ק"ג, ב'] "והרג את סבו, אבי אמו" [ישעיהו, יבמות, מ"ט, ב'], בצורה אכזרית ביותר. ובכלל "מילא את ירושלים דמי נקיים "מפה לפה". [מלכים ב', כ"א, ט"ז] הוציא להורג את כל אלה שהתנגדו למעשיו הן בתחום עבודת המקדש והן בתחום המדיניות שתפס. והאשימוהו בסילוף המשפט, ודם נקי שפך ונשים בעולות (נשואות) טמא בחוזקה.
מנשה נשבה ע"י שרי אשור והובא כשבוי לבבל, אז חזר בתשובה והושב לירושלים למלכותו, זאת לאחר שעונה קשות בבל. [ירושלמי, סנהדרין י', ב']  עם שובו הסיר מנשה את פולחנות הנכר, וחידש את עבודת התמיד במקדש ודאג לביצורה של ירושלים. "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבלה. וכהצר לו חלה את פני ה' אלוהיו, וייכנע מאוד מלפני אלוהי אבותיו, ויתפלל אליו וייעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ה' הוא האלוהים. ואחרי כן בנה חומה חיצונה לעיר דוד מערבה לגיחון בנחל ולבא בשער הדגים וסבב לעופל ויגביהה מאוד, וישם שרי חיל בכל הערים הבצורות ביהודה. ויסר את אלוהי הנכר ואת הסמל מבית ה' וכל המזבחות אשר בנה בהר בית ה' ובירושלים וישלך חוצה לעיר. ויבן את מזבח ה' ויזבח עליו זבחי שלמים ותודה, ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלוהי ישראל...". [דברי הימים ב', ל"ג, ט']

מתוך ספרים חיצוניים - שושנה - שושנה בת חלקיהו אשת יהויקים

שושנה בת חלקיהו, הייתה אישה יפת תואר ויראת אלוהים: כי אבותיה היו ישרי לב וידריכוה בדרכי תורת משה. יהויקים, מעשירי הקהילה היהודית ב-בבל, לקח אותה לאישה.

בעלה היה עשיר מאוד והיה לו כרם בסמוך לביתו, וביום ההוא התאספו כל היהודים ובאו לחגוג אתו כי היה נכבד מכל אנשי העיר.

באותה שנה נבחרו שניים מזקני העם לשופטים על העם. הם היו אנשים  מכובדים, מידידי בעלה ומזקני העם. עליהם אמר ה': "מבבל יצאה הרעה ומזקניה שופטי העם" [ספר חיצוני, שושנה, ו']. הם באו מדי יום לביתו של יהויקים, ובשעת הצהריים בזמן שכל איש הלך לדרכו טיילה שושנה בכרם בעלה עם שתי נערותיה.

שני הזקנים עקבו אחריה מדי יום וראו אותה מתהלכת בכרם והתשוקה והתאווה בערה בקרבם. כמדי יום טיילה עם נערותיה ונכנס לכרם בחצר ביתה ופנתה אליהן ושלחה אותן להביא לה שמן ובורית (שם צמח) וביקשה שיסגרו את פתח הכרם עד שתסיים להתרחץ. הנערות לא ראו את האנשים שהתחבאו. השניים ארבו לה בזמן שרחצה. הם התקרבו אליה בזמן שרחצה בחצר ביתה ואמרו לה: "הנה הכרם נעול ואין פה איש לראות, ונפשנו חשקה בך. לכן הבה נא ונבוא אליך. ואם תמאני לשמוע בקולנו, העד נעיד עליך כי ראינו איש עמך בכרם, ולכן שלחת את הנערות מאתך" [כ"ב-כ"ג].

הם איימו עליה שאם לא תתמסר להם הם יעלילו עליה כי שכבה עם נער -עבירת ניאוף שעונשה הוצאה להורג בסקילה. הם ניסו להכריח אותה לשכב אתם, אך היא סירבה. היא נאנחה ואמרה: "אויה לי כי צר ומצקו סבבוני יחד. אם אעשה את חפצם בת מוות אנוכי ואם אחדל מי יצילני מידם. אפס טוב לי לנפול בניקיון כפי בידי אדם, מחטאת לאלוהים". [כ"ד-כ"ו] שושנה צעקה, ואנשי הבית שמעו את קול צעקתה, וירוצו אל הכרם לראות מה קרה.

הזקנים הוציאו עליה דיבתם רעה והעבדים חשו בושה ומבוכה. שושנה בטחה באלוהים שיעזור לה, ועמדה בסירובה.

למחרת בזמן שהתקהלו ובאו אנשי הקהילה לבית יהויקים בעלה, ושני הזקנים המאוכזבים הופיעו גם כן ומימשו את איומם והוציאו עליה שם רע למען שפוט אותה משפט מוות. ויאמרו אל העם: "שלחו נא והגישו את שושנה בת חלקיהו אשת יהויקים אלינו" [ל"ב-ל"ג], וישלחו אליה להביאה, ותבוא היא ואבותיה עם בניהם וכל משפחתה.

שושנה הייתה טובת מראה רכה וענוגה, ויצוו הרשעים האלה להסיר הצעיף מעל פניה, למען התענג עוד בהוד מראיה. וכל הנוכחים במקום בכו בכי גדול מאוד. ושני הזקנים קמו והתקרבו אל שושנה והניחו את ידיהם על ראשה, והיא בכתה על מר גורלה, ותישא עיניה השמיימה כי בטח לבה בה'.

והזקנים אמרו: "הנה התהלכנו שנינו בכרם, ותבוא שושנה ושתי נערותיה אתה, ואחרי כן שלחה את הנערות מפניה, ואת הכרם סגרה. ויגש אליה עלם אשר נחבא בגן וישכב עמה. ויהי כי ראינו בפינת הגן את הנבלה האת, וקרבנו אליה והנה היא שוכבת בחיקו. אפס לא היה לאל ידנו לתפוס את העלם, כי חזק היה ממנו, ויפתח הדלת וימלט. ויהי כי החזקנו בה, ושאלנוה לאמור מי הוא העלם, ותמאן להשיב לנו דבר, ועתה עדים אנחנו בדבר הזה" [ל"ט-מ"ה].

הקהל שנאסף האמין לדברי הזקנים השופטים וישפטו אותה משפט מוות. שושנה בטחה באלוהים שיעזור לה, ועמדה בסירובה. היא פונה אליו ותאמר: "ה' אלוהים לך נגלו כל תעלומות וחדשות אתה יודע בטרם תצמחנה. ידעת גם ידעת כי אין בפיהם נכונה וכי שקר העידו עליי, ועתה הנני הולכת למות, גם כי ניקיתי מן הפשע אשר בדו מלבם הרע" [מ"ח-נ'].

אלוהים שמע את תפילתה ושלח את דניאל כדי להציל אותה.

דניאל, שהיה אז עדיין נער, חקר את הזקנים בנפרד והוכיח סתירות בעדויותיהם לגבי סוג העץ שלמרגלותיו בוצעה הבגידה, כביכול. אחד אמר שהבגידה בוצעה תחת עץ אלת המסטיק, ואילו השני טען כי ראה את האישה והנער שוכבים תחת עץ האלון.

הקהל פנה אליו בשאלה: מה זה הדבר אשר דיברת? ודניאל השיב להם ואמר: "שמעו נא בני ישראל, הסכלתם עשה, להרשיע בת ישראל בטרם חקרתם ודרשתם הדבר. שובו נא אל בית המשפט וראיתם כי שקר ענו בה האנשים האלה" [נ"ו-נ"ז].

בסופו של דבר, שושנה בת חלקיהו אשת יהויקים, זוכתה.

הזקנים הוצאו להורג, ודניאל נחשב לצדיק גדול בעיניי העם מאותו היום.