שושנה בת חלקיהו, הייתה אישה יפת תואר ויראת אלוהים: כי אבותיה היו
ישרי לב וידריכוה בדרכי תורת משה. יהויקים, מעשירי הקהילה היהודית ב-בבל, לקח אותה
לאישה.
בעלה היה עשיר מאוד והיה לו כרם בסמוך לביתו, וביום ההוא התאספו כל
היהודים ובאו לחגוג אתו כי היה נכבד מכל אנשי העיר.
באותה שנה נבחרו שניים מזקני העם לשופטים על העם. הם היו אנשים מכובדים, מידידי בעלה ומזקני העם. עליהם אמר ה':
"מבבל יצאה הרעה ומזקניה שופטי העם" [ספר חיצוני, שושנה, ו']. הם באו
מדי יום לביתו של יהויקים, ובשעת הצהריים בזמן שכל איש הלך לדרכו טיילה שושנה בכרם
בעלה עם שתי נערותיה.
שני הזקנים עקבו אחריה מדי יום וראו אותה מתהלכת בכרם והתשוקה והתאווה
בערה בקרבם. כמדי יום טיילה עם נערותיה ונכנס לכרם בחצר ביתה ופנתה אליהן ושלחה
אותן להביא לה שמן ובורית (שם צמח) וביקשה שיסגרו את פתח הכרם עד שתסיים להתרחץ.
הנערות לא ראו את האנשים שהתחבאו. השניים ארבו לה בזמן שרחצה. הם התקרבו אליה בזמן
שרחצה בחצר ביתה ואמרו לה: "הנה הכרם נעול ואין פה איש לראות, ונפשנו חשקה
בך. לכן הבה נא ונבוא אליך. ואם תמאני לשמוע בקולנו, העד נעיד עליך כי ראינו איש
עמך בכרם, ולכן שלחת את הנערות מאתך" [כ"ב-כ"ג].
הם איימו עליה שאם לא תתמסר להם הם יעלילו עליה כי שכבה עם נער -עבירת
ניאוף שעונשה הוצאה להורג בסקילה. הם ניסו להכריח אותה לשכב אתם, אך היא סירבה.
היא נאנחה ואמרה: "אויה לי כי צר ומצקו סבבוני יחד. אם אעשה את חפצם בת מוות
אנוכי ואם אחדל מי יצילני מידם. אפס טוב לי לנפול בניקיון כפי בידי אדם, מחטאת
לאלוהים". [כ"ד-כ"ו] שושנה צעקה, ואנשי הבית שמעו את קול צעקתה,
וירוצו אל הכרם לראות מה קרה.
הזקנים הוציאו עליה דיבתם רעה והעבדים חשו בושה ומבוכה. שושנה בטחה באלוהים
שיעזור לה, ועמדה בסירובה.
למחרת בזמן שהתקהלו ובאו אנשי הקהילה לבית יהויקים בעלה, ושני הזקנים המאוכזבים
הופיעו גם כן ומימשו את איומם והוציאו עליה שם רע למען שפוט אותה משפט מוות.
ויאמרו אל העם: "שלחו נא והגישו את שושנה בת חלקיהו אשת יהויקים אלינו"
[ל"ב-ל"ג], וישלחו אליה להביאה, ותבוא היא ואבותיה עם בניהם וכל משפחתה.
שושנה הייתה טובת מראה רכה וענוגה, ויצוו הרשעים האלה להסיר הצעיף מעל
פניה, למען התענג עוד בהוד מראיה. וכל הנוכחים במקום בכו בכי גדול מאוד. ושני
הזקנים קמו והתקרבו אל שושנה והניחו את ידיהם על ראשה, והיא בכתה על מר גורלה,
ותישא עיניה השמיימה כי בטח לבה בה'.
והזקנים אמרו: "הנה התהלכנו שנינו בכרם, ותבוא שושנה ושתי
נערותיה אתה, ואחרי כן שלחה את הנערות מפניה, ואת הכרם סגרה. ויגש אליה עלם אשר
נחבא בגן וישכב עמה. ויהי כי ראינו בפינת הגן את הנבלה האת, וקרבנו אליה והנה היא
שוכבת בחיקו. אפס לא היה לאל ידנו לתפוס את העלם, כי חזק היה ממנו, ויפתח הדלת
וימלט. ויהי כי החזקנו בה, ושאלנוה לאמור מי הוא העלם, ותמאן להשיב לנו דבר, ועתה
עדים אנחנו בדבר הזה" [ל"ט-מ"ה].
הקהל שנאסף האמין לדברי הזקנים השופטים וישפטו אותה משפט מוות. שושנה
בטחה באלוהים שיעזור לה, ועמדה בסירובה. היא פונה אליו ותאמר: "ה' אלוהים לך
נגלו כל תעלומות וחדשות אתה יודע בטרם תצמחנה. ידעת גם ידעת כי אין בפיהם נכונה
וכי שקר העידו עליי, ועתה הנני הולכת למות, גם כי ניקיתי מן הפשע אשר בדו מלבם הרע"
[מ"ח-נ'].
אלוהים שמע את תפילתה ושלח את דניאל כדי להציל אותה.
דניאל, שהיה אז עדיין נער, חקר את הזקנים בנפרד והוכיח סתירות
בעדויותיהם לגבי סוג העץ שלמרגלותיו בוצעה הבגידה, כביכול. אחד אמר שהבגידה בוצעה
תחת עץ אלת המסטיק, ואילו השני טען כי ראה את האישה והנער שוכבים תחת עץ האלון.
הקהל פנה אליו בשאלה: מה זה הדבר אשר דיברת? ודניאל השיב להם ואמר:
"שמעו נא בני ישראל, הסכלתם עשה, להרשיע בת ישראל בטרם חקרתם ודרשתם הדבר.
שובו נא אל בית המשפט וראיתם כי שקר ענו בה האנשים האלה"
[נ"ו-נ"ז].
בסופו של דבר, שושנה בת חלקיהו אשת יהויקים, זוכתה.
הזקנים הוצאו להורג, ודניאל נחשב לצדיק גדול בעיניי העם מאותו היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה