חפציבה - אשת חזקיהו ואם מנשה מלך יהודה

במקרא לא מסופר בת מי הייתה אמו של מנשה, אך לפי מסורת חז"ל נתן ישעיהו את בתו לחזקיהו. בנוסף, נצטווה ישעיהו לבשר לחזקיהו שהוא עומד למות, מכיוון שלא עסק במצוות פרייה ורבייה. חזקיהו ראה ברוח הקודש שייולדו לו בנים שאינם הגונים ולא רצה ללדת. על כן ביקש חזקיהו מישעיהו שייתן לו את בתו לאישה, שאולי זכותו של הנביא וזכותו שלו יצילו אותו מבנים כאלה, ואכן ישעיהו נתן לחזקיהו את בתו חפציבה לאישה, ונולדו לו ממנה שני בנים: רַבשָׁקֵה ומְנַשֶּׁה.
הנשים בדורו של חזקיהו היו "גבוהות קומה, נאה כזוויות של בית אבנים, שזוויות אבן מכוונות כנגד חברתה ועולה למעלה, עד שהזויות מיושרות. מחוטבות תבנית היכל - מהוללות בפי רואיהן, ומדמיין אותם לתבנית קומת ההיכל. ורבותינו פירשו: בנותינו כזוויות, מתמלאות תאווה כזוויות מזבח המלאות דם, ואינן נבעלות אלא לבעליהן"; [רש"י תהלים קמ"ד, י"ב] גם בת ישעיהו נכללת ביניהן.
כל אנשי הדור היו מיוחדים במינם: "...וכל דורו (של חזקיהו) שלמים, לא קם דור בישראל כמותם. כמו שמפורש בחלק: בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטוכיא, ולא מצאו איש ואישה שאין בקיאין בהלכות טומאה וטהרה...". [רש"י שיר השירים ה', ו']

"יראת ה' היא תתהלל - זה דורו של חזקיהו" [רש"י סנהדרין כ', א'] כלומר, בת ישעיה הייתה בוודאי צדקת ככל אנשי ונשות הדור, ויודעת הלכות וכד'. נישאה לחזקיה "שהיה צדיק". [רש"י דברי הימים ב', כ"ט, ל"ד]

משמעות שמה

שֵם בתו של ישעיהו הוא חפצי בה ויש המשערים, שישעיהו רמז לה בנבואתו בספרו ס"ב, ד': "לא יאמר לך עוד עזובה, ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חפצי-בה... כי חפץ ה' בך...". דרכו של ישעיהו היה להשתמש בשמות בניו כסמלים נבואיים: "וראו גויים צדקך ולכ מלכים כבודך וקרא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו. והיית עטרת תפארת ביד דוד וצנוף וצניף מלוכה בכף אלוהיך" [ישעיהו, ס"ב, ב'-ג'] שהוא אחד השמות של ירושלים: "עשרה שמות נקראת ירושלים לשם שבח: בעולה, דרושה, חפצי בה..." [מסכת אבות דרבי נתן, נוסחא ב', ל"ט] או ש"זאת התורה חפצי בה". [אליהו רבה (איש שלום), פרשה י"ח]

יוסף בן מתתיהו כתב שהייתה בת העיר ירושלים.

פגיעה בצניעותה

חטאו של חזקיהו היה שמחתו על בואם של נכרים לביתו, ושהוא הראה להם את כל שכיות חמדתו. "וישמח עליהם חזקיהו ויראם את בית נכתה את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת השמן הטוב". [ישעיה ל"ט, ב']

"אמר רב: מה פירוש 'בית נכתה'? - אשתו, שכרגיל אין אחרים רואים אותה מפני צניעות, היא השקתה עליהם". [סנהדרין ק"ד, א']

יש המסבירים את דברי רב: שהכוונה לאשתו, על פי המילה בית. כאמור, "ביתו זו אשתו, או שבית נכתו היא בית אוצרו, המוצנע מעיני רבים וזו אשתו...", ולא היה עליו להראותה. כלומר, חזקיהו התגאה באשתו והראה אותה לנכרים, והיא אפילו עמדה עליהם לשרתם, ועל כן נענש בכך, שבניו "היו סריסים בהיכל מלך בבל". [מלכים ב', כ', י"ח]

בניה מנשה ורבשקה נולדו רק לאחר שנתרפא חזקיהו ממחלתו, ולאחר שהוסיף לו ה' חמש עשרה שנה על ימיו. "נתן לו ישעיהו את בתו ויצא ממנו מנשה ורבשקה. יום אחד הרכיבם חזקיהו על כתפיו והביאם לבית המדרש. אמר אחד מהם: ראשו של אבא טוב לצלות עליו דגים קטנים, אמר השני: ראשו של אבא טוב להקריב עליו לעבודה זרה. חזקיהו חבטם בקרקע (השליכם ארצה), מנשה נשאר חי ורבשקה מת". [ברכות י', א']

האר"י אמר: רבשקה נהרג כי הוא זה שהציע להקריב קרבן לעבודה זרה. [מתוך תיקון רבשקה, ארץ ישראל וימות המשיח]

מנשה היה רשע שניסה להשכיח את התורה מעם ישראל.

"מנשה בא על אחותו". [סנהדרין ק"ג, ב'] "והרג את סבו, אבי אמו" [ישעיהו, יבמות, מ"ט, ב'], בצורה אכזרית ביותר. ובכלל "מילא את ירושלים דמי נקיים "מפה לפה". [מלכים ב', כ"א, ט"ז] הוציא להורג את כל אלה שהתנגדו למעשיו הן בתחום עבודת המקדש והן בתחום המדיניות שתפס. והאשימוהו בסילוף המשפט, ודם נקי שפך ונשים בעולות (נשואות) טמא בחוזקה.
מנשה נשבה ע"י שרי אשור והובא כשבוי לבבל, אז חזר בתשובה והושב לירושלים למלכותו, זאת לאחר שעונה קשות בבל. [ירושלמי, סנהדרין י', ב']  עם שובו הסיר מנשה את פולחנות הנכר, וחידש את עבודת התמיד במקדש ודאג לביצורה של ירושלים. "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו, ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבלה. וכהצר לו חלה את פני ה' אלוהיו, וייכנע מאוד מלפני אלוהי אבותיו, ויתפלל אליו וייעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ה' הוא האלוהים. ואחרי כן בנה חומה חיצונה לעיר דוד מערבה לגיחון בנחל ולבא בשער הדגים וסבב לעופל ויגביהה מאוד, וישם שרי חיל בכל הערים הבצורות ביהודה. ויסר את אלוהי הנכר ואת הסמל מבית ה' וכל המזבחות אשר בנה בהר בית ה' ובירושלים וישלך חוצה לעיר. ויבן את מזבח ה' ויזבח עליו זבחי שלמים ותודה, ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלוהי ישראל...". [דברי הימים ב', ל"ג, ט']