נחושתא - אשת יהויקים מלך יהודה ואם יהויכין

נְחֻשְׁתָּא, דמות מקראית, בת אֶלְנָתָן מירושלים.

על פי המסופר בתנ"ך נְחֻשְׁתָּא היא בתו של אלנתן מירושלים.

אלנתן היה אחד מפקידיה הבכירים של ירושלים בתקופת המלך יהויכין. יש הסוברים כי אלנתן זה הוא אלנתן בן עכבור; היה משרי המלך יהויקים. נזכר לראשונה בספר ירמיהו, כעומד בראש משלחת אנשים אשר נשלחה ע"י המלך יהויקים, כדי לתפוס את הנביא אוריהו בן שמעיהו אשר נמלט למצרים. אלנתן ואנשיו תופסים את אוריהו ומביאים אותו אל המלך, שהורג אותו. יש הטוענים כי עדות ארכיאולוגית למאורע זה נמצאה במכתבי לכיש. בהמשך הספר נזכר אלנתן כאחד מהשרים אשר ישבו בלשכת הסופר שבבית המלך יהויקים, והקשיבו לדברי מכיהו בן גמריהו בן שפן, אשר הודיע להם על דברי ברוך בן נריה, אשר קרא בבית המקדש את מגילת נבואות ירמיהו. בהמשך הסיפור מובאת המגילה למלך יהויקים שקוע אותה למרות הפצרותיהם של אלנתן, דליהו וגמריהו.

נְחֻשְׁתָּא מכונה בספר מלכים - אם המלך.

היא הייתה אשתו של יהויקים מלך יהודה ואם בנו יהויכין.

הגבירה נחושתא הוגלתה עם בנה ע"י נבוכדנאצר.

לדעת רבים גם הכינוי גבירה מזוהה עם כל אם מלך אשר יש לה מעמד פוליטי. אחרים סוברים כי תואר זה הוענק לה במידה ושימשה עוצרת למלך הצעיר מפאת גילו, אך לגבי נְחֻשְׁתָּא, אין לקבוע זאת במפורש על פי הכתוב במקרא.

לדעת אחרים השפעתה של נְחֻשְׁתָּא בחצר המלכות ניכרת, וזאת לאור העובדה ששמה נזכר בין היוצאים לגלות יחד עם בנה, ולאור העובדה, שירמיהו מזכיר אותה בנבואותיו.

בספרו קדמוניות היהודים, מספר יוסף בן מתתיהו, כי יהויכין הוא זה שהסגיר את קרוביו ואת אמו עימם, לידי שרי הצבא ולאחר מכן הוגלה לאחר שקיבל הבטחה שלא יאונה להם כל רע והעיר לא תיהרס. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: ספר עשירי, ירושלים, מוסד ביאליק, 2002, ע"מ 352]

שמה מופיע בספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק ח': "בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ, וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, נְחֻשְׁתָּא בַת אֶלְנָתָן מִירוּשָׁלִָם".

שמה מופיע גם בנבואת ירמיהו בספר ירמיהו, פרק כ"ב, פסוקים כ"ב-כ"ז: כל רֹעַיִךְ תִּרְעֶה רוּחַ, וּמְאַהֲבַיִךְ בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ: כִּי אָז תֵּבֹשִׁי וְנִכְלַמְתְּ, מִכֹּל רָעָתֵךְ. יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן, מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים: מַה נֵּחַנְתְּ בְּבֹא לָךְ חֲבָלִים, חִיל כַּיֹּלֵדָה. חַי אָנִי, נְאֻם יְהוָה, כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה, חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי: כִּי מִשָּׁם, אֶתְּקֶנְךָּ. וּנְתַתִּיךָ, בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ, וּבְיַד אֲשֶׁר אַתָּה יָגוֹר, מִפְּנֵיהֶם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים. וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ, וְאֶת אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ, עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת, אֲשֶׁר לֹא יֻלַּדְתֶּם שָׁם; וְשָׁם, תָּמוּתוּ. וְעַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הֵם מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב שָׁם: שָׁמָּה, לֹא יָשׁוּבו".

שמה מופיע בספר ישעיהו, פרק מ"ח, פסוק ד': "מִדַּעְתִּי, כִּי קָשֶׁה אָתָּה; וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ, וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה"; מצח נחושה במשמעות של קשיחות.

השם נְחֻשְׁתָּא הוא שם יחידאי בתנ"ך.

השם נְחֻשְׁתָּא נגזר משמה של המתכת נחושת, ומסמל קשיחות.

הגבירה במקרא

התואר "גבירה" היה תואר מלכותי רשמי של אֵם המלך. יש הסבורים, שתואר זה ניתן רק לאִמהותיהם של מלכים צעירים, יורשי עצר, שעדיין לא בגרו ולא הוכרזו כמלכים עד הגיעם לבגרות. על פי דעה זו, במקרים שבהם מת המלך, ויורש העצר היה צעיר מכדי למלוך, שימשה המלכה-האם בתפקיד עוֹצֶרֶת, שליטה מטעם המלך, עד הגיעו לבגרות.

במקרא ניתן התואר "גבירה" לארבע נשים בלבד.

הראשונה הייתה תַּחְפְנֵיס, אשתו של פרעה [מלכים א', י"א, 15], שבמקרא לא מופיעים פרטים נוספים אודות מעמדה כגבירה.

שלוש הגבירות האחרות היו נשות מלכים בישראל וביהודה:
מעכה, אמו של אסא מלך יהודה [מלכים א', ט"ו, 13; דברי הימים א', ט"ו, 16]
איזבל, אשתו של אחאב ואמו של יורם מלך ישראל [מלכים ב', י', 13]

נחושתא, אמו של יהויכין מלך יהודה [מלכים ב', כ"ד, 15; ירמיהו כ"ט, 2]

סמכותן של נשים אלה לא הייתה ממוסדת, או קבועה בחוק. עצם מעמדן כנשות המלך וכאִמהות ליורשי העצר, וכנראה שבמידה רבה גם כוח-אישיותן, הקנו להן גישה לענייני הממלכה והן לקחו לעצמן מעמד וסמכות בענייני דת ומדינה וצברו עוצמה פוליטית.

על מעכה, אמו של אסא, מסופר, שהורדה באופן רשמי ממעמדה כגבירה, צעד פוליטי שהייתה לו גם משמעות דתית. מסיפורי ספר מלכים אנו למדים, שבכוח סמכותה ומעמדה, אפשרה מעכה חדירת פולחנים זרים ליהודה. עם עליית אסא לשלטון, חלו שינויים מקיפים בפולחן ביהודה [מלכים א', ט"ו, 12], שבמסגרתם הסיר אסא את "המפלצת אשר עשתה (מעכה) לאשרה", והדיח את מעכה ממעמדה.

גם איזבל, אשתו של אחאב ואמו של יורם, הייתה מעורבת בענייני הדת והמדינה. מחבר ספר מלכים, מתאר בהרחבה את הצעדים שנקטה להשלטת הפולחן הכנעני בישראל [מלכים א', י"ח, 13, 22-19; י"ט 2-1] ואת מעורבותה בענייני המדינה וביחסי המלך עם נתיניו, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת כרם נבות [מלכים א', כ"א].

על הגבירה נחושתא, אמו של יהויכין, ידוע מעט מאוד. עצם אזכורה לצד בנה, גם בספר מלכים וגם בנבואותיו של ירמיהו [כ"ב 27-22] מעידים על מעמדה הרם.

גם המסופר על נשות מלכים נוספות, שאינן מכונות "גבירות", שופך אור על מעמד הגבירה.

בת שבע, קושרת קשרים פוליטיים כבר לפני המלכת שלמה בנה, ליורשו של דוד. היא חוברת לנתן ופועלת להשגת השלטון לבנה. לאחר עליית שלמה על כס המלכות, פונה אליה אדוניה, ומבקשה לפעול למענו אצל שלמה, שיתיר לו לשאת את אבישג השונמית לאישה [מלכים א', ב']. אדונִיה מסתמך בבקשתו על מעמדה של בת שבע בחצר המלוכה ועל רצונה לתווך בין הצדדים, לטהר את האווירה הקשה בבית המלוכה ולהביא ליציבות שלטונו של שלמה. גם מיחסו של שלמה לבת שבע אנו למדים על הכבוד הרב הניתן לאם המלך: קבלת הפנים שבת שבע זוכה לה בבואה אל שלמה, היא יוצאת דופן במקרא: שלמה קם לכבודה ומשתחווה לה (זוהי הפעם היחידה בה נאמר על מלך מישראל שהשתחווה לאדם אחר) ומציב את כיסאה לימין כיסאו.

את דחיית בקשתה בעניין אדונִיה ואבישג יש לראות כדחיית גישה פוליטית שלא הייתה מקובלת על שלמה. יש הסבורים, כי זהו רמז לכך שלבת שבע הייתה סמכות להתערב בענייני ניהול הממלכה ונתיניה, ויש הסוברים כי זהו רמז להגבלת צעדיה של בת שבע ודחיית ניסיונותיה להתערב בעניינים לא לה.

עתליה, בתם של אחאב ואיזבל, אינה מכונה במקרא "גבירה", למרות שמעמדה הפוליטי היה רם משל כל הנשים האחרות שזכו לתואר "גבירה". עתליה מלכה בפועל על יהודה במשך כשש שנים, לאחר שבנה, אחזיהו, נרצח בידי יהוא (שעלה למלוכה בישראל). לפי המסופר במקרא [מלכים ב', י"א, 1], כששמעה עתליה על מות בנה, הורתה לרצוח את כל בני ביתה האחרים, שמא ישאפו לרשת את כס המלכות, ותפסה את השלטון בעצמה. בתה, יהושבע, הצליחה להסתיר את יואש, בנו של אחזיהו ונכדה של עתליה, והוא חי בהסתר במקדש במשך שש שנים, עד שיהוידע, הכוהן הגדול, הוציאו מהמחבוא, המליכו בציבור והורה להוציא להורג את עתליה.

מרבית חוקרי המקרא סבורים, כי סיפור זה אינו משקף את מהלכם האמיתי של המאורעות. לדעתם, עתליה לא רצחה את בני משפחתה, כיוון שבני משפחה אלה היו בסיס כוחה ומקור יציבותה הפוליטי. רצח בני משפחתה אירע כנראה בידי יהוא מלך ישראל [מלכים א', י', 13]. עתליה, ששימשה כעוצרת בעת מלכותו של בנה, אחזיהו, המשיכה לשלוט גם לאחר מותו.

אולם מלכותה של אישה (ובמיוחד אישה שאינה יהודאית במקורה) לא הייתה רצויה בעיני גורמים דתיים ופוליטיים ביהודה, והם קשרו קשר לסלקה מן השלטון. מחבר ספר מלכים מצדד בעמדתם של גורמים דתיים ופוליטיים אלה, ומציג את עתליה כאישה שאפתנית ורצחנית.