תָּמָר מתוארת בספר שמואל ב', פרק י"ג, כבתו
של דוד המלך מנישואיו למעכה בת תלמי מלך גשור, וכאחות אבשלום. הייתה ידועה ביופייה
הרב ובגלל סיפור האונס שעברה ע"י אמנון, אחיה מאב, המתואר במקרא.
תמר מיוחסת בכל אזכורי דמותה דווקא אל אחיה אבשלום.
יופייה ניכר בה, ואמנון אחיה, בכורו של דוד, אהב אותה. "וייצר לאמנון
להתחלות, בעבור תמר אחותו כי בתולה, היא; וייפלא בעיני אמנון, לעשות לה מאומה" [שמואל ב', י"ג, ב']; אהבתו של אמנון לתמר אינה אהבה
טהורה, אלא אהבה התלויה בדבר, והדבר הוא בתוליה של אחותו היפה.
בעצת בן דודו יונדב בן שִׁמְעָה
אחי דוד, העמיד פני חולה וביקש מאביו לשלוח לו את תמר "ויאמר לו יהונדב,
שכב על משכבך והתחל; ובא אביך לראותך, ואמרת אליו תבוא נא תמר אחותי ותברני לחם
ועשתה לעיניי את הבריה, למען אשר אראה, ואכלתי מידה" [שמואל ב', י"ג, ה']; שתכין לפניו לביבות ותטפל בו.
לפי דברי חז"ל במסכת סנהדרין כ"א, רב יהודה אומר: יונדב איש
חכם -לרשעה. כמותם סוברים גם רוב פרשני המקרא כמו: רש"י, רד"ק,
רלב"ג ועוד. הם מרבים לפרש בגנותו של יונדב.
ביאור ה-'כלי יקר' [כלי יקר - הוא פירוש על חמישה חומשי תורה שנכתב
ע"י ר' אפרים מלונטשיץ במאה ה-17], של ר' אפרים מלונטשיץ אומר: איש חכם לא
בתורה, אלא בענייני אישות. לפי השיטה הזו, יונדב נתן לאמנון עצה שאינה הוגנת.
אמנון שלא היה פיקח כבן דודו, לא הצליח לחשוב על אפשרות אחרת למלא את תאוותו, ויונדב
החכם מסר לו תכנית פעולה.
לעומת זאת, המלבי"ם וה-'כלי יקר': סבורים שלא עלה בדעתו של יונדב
שאמנון יאנוס את אחותו.
לדברי המלבי"ם, בקשתו המוזרה של אמנון בעצת יונדב נועדה לרמוז
לדוד שהוא מאוהב בתמר ומעוניין להינשא לה ולאפשר לאמנון לדבר על לבה של תמר ולהביע
את אהבתו, בתקווה שתסכים להינשא לו.
ה-'כלי יקר' מסביר: יונדב סבר שתאוותו של אמנון לתמר תישכח בכך שתקרב
אליו ותספר עמו כדברי הגמרא [סנהדרין ע"ה, א']; הסבורה שאדם החושק באישה יכול
להתרפא ע"י קרבה, ללא ביאה.
לפי הסברו זה, ניתן לטעון לשיטת "תמר בת יפת תואר הייתה" [סנהדרין
כ"א]; ייתכן שהדבר מותר עפ"י דין, שהרי הכרעת הגמרא שם לאסור הוא מדין "שלא
יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות", ויפת תואר אינה ממש "בת ישראל".
ממילא מובן מדוע יונדב לא הציע שאמנון יבקש מדוד להינשא לתמר; הוא
הבין בחכמתו שזה לא יועיל, שהרי "מים גנובים ימתקו" [משלי י"ט,
י"ז].
ה-'כלי יקר', דן באריכות במשמעות שמו של יונדב ומדייק מכך שדווקא
בפסקו ה', שם משיא יונדב את עצתו, שמו נכתב בתוספת אות - יהונדב.
הנביא בא להודיענו שבדבר עצתו נתכוון לטוב, ולכן נוסף לו אות זו בדומה
לאברהם, שרה וכדומה.
נראה שבין שתי הדעות, האחת הרומזת שיונדב ידע וזו הייתה עיקר עצתו
שאמנון יאנוס את תמר, ובין הדעה שיונדב לא ידע. יש הגורסים כי יונדב אמנם יודע על
האהבה האובססיבית של אמנון, אך הוא מנסה לרפא אותו בהתקרבות לתמר, ואינו מצפה
שאמנון יאנוס אותה. לדעתו של יונדב ההתקרבות לתמר אינו עניין של איסור. לכן גם
תחנוניה של תמר לאמנון "כי לא ימנעני ממך", פוגשות באטימות לב ובחוסר
הקשבה.
לדעתם של הפרשנים, יש מקום לומר שהייתה כאן הצעה שגויה ואף מרושעת. על
כך התואר "חכם מאוד", מפנים אל הפסוק "חכמים המה להרע" [ירמיהו
ד', כ"ב]; משתמע שיכול אדם להיחשב "חכם" גם באופן השלילי.
תמר נענית לבקשת דוד אביה ובעת הכנת הלביבות מצווה אמנון להוציא את כל
המשרתים ולהשאירם לבד, הביא אותה אל חדרו ואנס אותה למרות מחאתה. לאחר מכן ביקשה
ממנו לפרוש עליה את חסותו, כיוון שבזמנו קידשו את הבתולין ועדיף היה לה להיות תחת
חסות האנס מאשר להיות אישה לא בתולה "ואני, אנה אוליך את חרפתי, ואתה תהיה
כאחד הנבלים, בישראל" [שמואל ב',
י"ג, י"ג], אך הוא שנא אותה וגרש אותה מעליו.
"וישנאה אמנון, שנאה גדולה מאוד כי גדולה השנאה אשר שנאה,
מאהבה אשר אהבה; ויאמר לה אמנון, קומי לכי" [שמואל ב',
י"ג, ט"ו]; צמד המילים המסיים את הפסוק - קומי לכי, באה להוסיף חטא על
פשע. אמנון מגרש את תמר מביתו לאחר מעשה הנבלה, לבו מלא שנאה גדולה מאוד, ולשונו חרב
חדה. תמר נותרה פגועה מאוד. בכתה, שמה עפר על ראשה וקרעה את כתונת הפסים שלה. אבשלום
אחיה, ראה בצערה ואימץ אותה אליו. "ותיקח תמר אפר על ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה; ותשם
ידה על ראשה, ותלך הלוך וזעקה. ויאמר אליה אבשלום אחיה, האמינון אחיך היה עימך, ועתה אחותי
החרישי אחיך הוא, אל תשיתי את ליבך לדבר הזה; ותשב תמר ושוממה, בית אבשלום אחיה" [שמואל ב',
י"ג, י"ט-כ'] לאחר שנתיים שבהן ישבה תמר בבית אבשלום, הרג אחיה אבשלום
את אמנון וברח ל-גשור.
תגובת אבשלום לאונס תמר
תגובת אבשלום למעשה שעולל אמנון לתמר נראית תמוהה; אין הוא מביע רוגז
על הפגיעה באחותו, אינו מראה רצון לפעול למענה, אלא משתדל להשתיק ולהשכיח את כל
העניין. הוא אומר לאחותו להחריש ולא להשית את לבה לדבר הזה, כאילו הדבר הזה בעיניו
דבר של מה בכך, שאפשר להתעלם ממנו בקלות. לכאורה אין אבשלום מביע רצון להגן על
אחותו, הוא אינו נוקט עמדה להגנתה, שום רצון לפעול למענה, אלא רצון להשתיק את
האירוע ולהשאיר אותו בסוד, כשהסיבה לכך הוא כבוד המלכות והמשפחה.
" והמלך דויד שמע, את
כל הדברים האלה; וייחר לו, מאוד. ולא דיבר אבשלום עם
אמנון, למרע ועד טוב: כי שנא אבשלום, את אמנון, על דבר אשר עינה, את תמר
אחותו" [שמואל ב', י"ג, כ"א-כ"ב]; אבשלום יודע את אשר אירע לתמר, וקורא לאמנון "אמינון",
בלעג.
יכול מאוד להיות שדוד ידע על האונס לפני שאבשלום שמע על כך. אם דוד
ידע, אבשלום מצפה ממנו שישפוט את אמנון על המעשה שעשה. אבשלום חושב שעל המלך לעשות
משפט אמת בין הצדדים ולהוציא את הצדק לאור, וכשזה לא נעשה, ממשיך הפסוק לתאר את
הרגשתו של אבשלום לנושא.
"ולא דיבר אבשלום עם אמנון, למרע ועד טוב: כי שנא
אבשלום, את אמנון, על דבר אשר עינה, את תמר אחותו" [שמואל ב', י"ג, כ"ב].
בתרגום השבעים, יש משפט המסביר את יחסו של דוד לאמנון בעקבות המקרה "ולא עצב את רוח אמנון בנו, כי אהבו, כי בכורו
הוא".
אי העשייה של דוד בולטת במיוחד על רקע העובדה, שהוא עצמו גרם לתמר
לגשת לבית אמנון, ובנוסף דוד חש את הגזרה האלוהית על בתו במעשה זה.
אבשלום אינו מעוניין לעשות דין בעצמו, הוא מחכה למשפט צדק. המניע
הברור של אבשלום "על אשר עינה את תמר
אחותו"; כלומר, לא רצון למלוכה, אלא שנאה שנובעת מאהבתו לתמר וסלידה
ממעשה של אי-צדק שזועק למשפט. כעבור שנתיים, מזמין אבשלום את בני המלך והמלך
לחגיגות הגז. "ויהי, לשנתיים
ימים, ויהיו גוזזים לאבשלום, בבעל חצור אשר עם אפרים; ויקרא אבשלום, לכל-בני המלך. ויבוא אבשלום, אל המלך,
ויאמר, הנה נא גוזזים לעבדך; ילך נא המלך ועבדיו, עם עבדך. ויאמר המלך אל אבשלום,
אל בני אל נא נלך כולנו, ולא נכבד, עליך; ויפרוץ בו ולא אבה ללכת, ויברכהו. ויאמר, אבשלום,
ולא, ילך נא איתנו אמנון אחי; ויאמר לו המלך, למה ילך עימך. ויפרוץ
בו, אבשלום; וישלח איתו את אמנון, ואת כל בני המלך" [שמואל ב', י"ג, כ"ג-כ"ז].
דוד מוזכר בפסקה זו כ-מלך ולא כ-אב ואפילו לא כ-דוד, אך בבואו להניא את אבשלום מבקשה
זו, הוא פונה אליו בלשון רכה "אל, בני".
נראה כי אבשלום ידע שהמלך יסרב לבקשתו, הוא קורא
למלך בתור מלך, יחד עם בניו וכל עבדיו. המלך מבין כי דבר זה יהיה כבד על אבשלום
ומסרב ממש כפי שצפה זאת בנו אבשלום. הוא מבקש ממנו את אמנון בנו הבכור של המלך
כבקשה מיוחדת. כלומר, מראה את מעמדו של אמנון כממשיכו הישיר של המלך ואם המלך אינו
מגיע לחגיגה, יבוא בנו בכורו ובכך יאשר את הנוכחות המלכותית שתיעדר בגלל סירוב
המלך.
דוד שכח את היריבות והמתיחות שהייתה בין אמנון
לאבשלום, חלפו שנתיים שקטים בחצר המלכות. אבשלום לא דיבר עם אמנון מאומה מרע ועד
טוב, ואמנון אינו מסרב להזמנה ומצטרף אל החוגגים בבעל חצור.
המלבי"ם, כתב בפירושו: "ולא דיבר אבשלום עם
אמנון, למרע ועד טוב" [שמואל ב',
י"ג, כ"א]; בגלל השנאה הרבה שהייתה בלבו על הדבר
הזה, שאם היה מוכיחו היה לבסוף גם מפייסו.
"ויצו אבשלום את נעריו לאמור, ראו נא כטוב לב אמנון
ביין ואמרתי אליכם הכו את אמנון והמיתם אותו אל תיראו: הלוא, כי אנוכי
ציוויתי אתכם חזקו, והיו לבני-חיל. ויעשו נערי אבשלום,
לאמנון, כאשר ציווה, אבשלום; ויקומו כל בני המלך, וירכבו איש על פרדו וינוסו" [שמואל ב', י"ג, כ"ח-כ"ט]; מגיעה פקודת אבשלום לנעריו להמית את אמנון כטוב לבו ביין. אמנון
אינו חושד כלל. מעבר לכך שהוא עצמו הולך ללא ציווי המלך לחגיגות הגז של אבשלום,
הוא שותה יין ומרגיש שם כאחיו של אבשלום לכל דבר.
התיאור "והיו לבני-חיל"; מראה עד כמה אבשלום חש שהצדק עמו.
ביטוי זה מגיע בדרך כלל כאשר מדובר בלוחמי ישראל. בנוסף, הוא מעודד את נעריו לקחת
אחריות מלאה על הריגת אמנון.
אבשלום
כועס על אמנון שעינה את אחותו תמר בצורה אכזרית כל כך ומחכה בסבלנות במשך שנתיים
כדי להוציא את הצדק לאור. רואים זאת בנחישותו של אבשלום לבצע את החלטתו ואת בטחונו
בצדקתו. לאחר הרצח אבשלום נמלט למקומות בהם דוד לא יוכל לתפוס אותו.
הדמיון והשוני בין סיפור אמנון ותמר לבין יוסף ואשת פוטיפר
צירוף המילים - כתונת הפסים - מוזכר במעשה יוסף כבבואה למעשה אשת
פוטיפר ביוסף ובכך לגנות את מעשיו של אמנון; "ותתפשהו בבגדו לאמור - שכבה
עמי!", לעומת דברי אמנון לתמר "שכבי עמי, אחותי!".
הקרבן עצמו מביע את חוסר רצונו למעשה. במקרה של יוסף "ואיך אעשה
את הרעה הגדולה הזאת", לעומת דברי תמר "אל תעשה את הנבלה הזאת".
בשני הסיפורים נעשה שימוש במשרתי הבית:
אשת פוטיפר מספרת להם את המעשה כדי שיאמינו לגרסתה, ואמנון דורש מהם
לסלק את תמר מהבית לאחר האונס.
השוני בין שני הסיפורים מבליט את סיפור אמנון ותמר:
לעומת אשת פוטיפר שלא תכננה את הפיתוי, אמנון מתכנן היטב.
בניגוד לאשר פוטיפר, שניצלה הזדמנות בה "אין איש מאנשי
הבית", אמנון אומר: "הוציאו כל איש מעליי".
בסיפור יוסף - הניסיון אינו ממומש, ואילו אמנון - ביצע את זממו.
בספר בראשית יוסף ברח מביתה של אשת פוטיפר, אמנון לעומת זאת -משלח את
תמר מביתו לאחר שנאנסה.
אשת פוטיפר נהגה שלא כשורה בנער שהוא עבד עברי נוכרי, אמנון לעומת זאת
- אונס את אחותו עצמו ובשרו.
הדמיון בין שני הסיפורים ניכר:
שניהם "יפה תואר"; "ויהי יוסף יפה תואר ויפה
מראה", לעומת - "ולאבשלום אחות יפה ושמה תמר".
תמר על פי חז"ל
נאמר במסכת אבות, על אהבת אמנון לתמר כך: "כל אהבה התלויה בדבר -
בטל דבר, בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה
שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד
ויהונתן" [מסכת אבות, ה', ט"ז].
בתלמוד הבבלי, [במסכת סנהדרין כ"א, ב']: דורש רבי יצחק, כי:
אמנון שנא את תמר מכיוון שהפכה אותו ל"כרות שפכה" (מסורס), ע"י
כריכת שערה סביב איבר מינו.
עפ"י חז"ל בתלמוד בבלי: כתוצאה, ממעשה אמנון בתמר, גזרו על
איסור ייחוד עם אישה לא נשואה, "אמר רב יהודה, אמר רב: באותה שעה גזרו על
הייחוד ועל הפנויה... גזרו על ייחוד דפנויה". [מסכת סנהדרין, כ"א,
א'-ב']
מדוע ביקש אמנון דווקא לביבות?
ליבוב הלביבות ע"י תמר נזכר פעמיים במקרא: "תבוא נא תמר אחותי ותלבב לעיניי שתי
לביבות, ואברה, מידה"
[שמואל ב', י"ג, ו'], ביקש אמנון מאביו.
תמר נשמעת למצוות אביה: "ותיקח את הבצק ותלש
ותלבב לעיניו, ותבשל את הלביבות" [שמואל ב', י"ג, ח'].
הקשר בין לביבה ל-לב ולאהבה אינו רחוק כלל; "לבבתני", נגזר
מהמילה לב, ומשמעו: לקחת את לבי, הקסמת את לבי. בלשונו של רש"י: "משכת
את לבי אליך".
במקרא משמש ה-לב להבעת רגשות או מחשבות, ובין השאר משמש ה-לב להבעת
אהבה ושנאה.
תמר עמלה בליבוב הלביבות, אין זה מעלה או מוריד אם "ותלבב"
משמעו, בישול בשמן באלפס (רלב"ג), טיגון במחבת עם שמן (אברבנאל), או חליטה
במים רותחים תחילה ואחר כך בשמן (רש"י בעקבו תרגום יונתן) - הפועל
"ותלבב" מבקש להעלות את זכר הרעיה משיר השירים.
בקשתו של אמנון "תבוא נא תמר אחותי
ותלבב לעיניי שתי לביבות..." [שמואל ב',
י"ג, ו'], יכולה להתפרש גם כ-"תבוא נא תמר אחותי ותיקחני בלבבה".
הביטוי שבאמצעותו מביע דוד את משיכתו לרעייתו – לבבתני - מאבד את
משמעותו המושאלת (המטפורית) והופך למשמעות יומיומית. משיכת הלבבות הפכה ללישת
הלביבות, וכדי להדגיש את הפיכתו למהות של ממש, זוכה הליבוב לתיאור נרחב: "ותיקח את הבצק ותלש ותלבב לעיניו, ותבשל
את הלביבות" [שמואל ב', י"ג, ח'], תיאור הבולט על רקע הסיפור כולו.
השורש
ל.ב.ב. בבניין פיעל מופיע בסיפור אמנון ותמר ובספר שיר השירים, ובכלל שורש זה
מופיע רק עוד פעם בספר איוב, פרק י"א, פסוק י"ב.
פירושים למעשה האונס
ניתן לפרש
את מעשה האונס בתמר כעונש "מידה כנגד מידה" על חטא דוד ובת-שבע [מ' גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל,
כרך 4, עמ' 78]. גם בסיפור של תמר ישנם גילוי עריות ושפיכות דמים,
והפעם דוד הוא הגורם העקיף למעשים אלו.
ניתן להבחין בדמיון מסוים בין סיפור דוד ובת-שבע לבין סיפור אמנון
ותמר: שני הסיפורים עוסקים ביחסים אסורים למראית עין, ובשניהם ישנה התעלמות מהחוק;
עפ"י חז"ל, בת-שבע הייתה מותרת לדוד. כך גם תמר, שהייתה מותרת לאמנון
בגלל שהייתה בתה של "יפת-תואר", ואמה התעברה מדוד בהיותה נוכרייה. אמנון
יכול היה לבקש את ידה מאת המלך, כפי שתמר מזכירה לו: "כי לא ימנעני ממך".
מבלי שנתייחס להיבט הפרשני, יש להניח שבמעשה דוד ובת-שבע ישנה עבירה
על איסור אשת-איש, ומעשה אמנון ותמר - גילוי עריות.
פרשנים רבים ניסו להסביר מדוע אומר תמר לאמנון "ועתה דבר נא אל המלך,
כי לא ימנעני ממך" [שמואל ב', י"ג, י"ג]; כוונתה היה להשהות את האונס או למנוע אותו.
אמנון לופט את תמר בידיו והיא מתחננת לפניו שלא יבצע בה את זממו,
וכשהיא רואה שהתחנונים לא עוררו בו עניין היא מציעה הצעת פשרה שכזו כדי לשכנע אותו
לעזוב אותה ולא לאנוס אותה. תמר מסרבת בתוקף לבקשתו, היא מנסה בכל טיעון רגשי
למנוע אותו ממעשיו. "ותיגש אליו, לאכול;
ויחזק בה ויאמר לה, בואי שכבי עימי אחותי. ותאמר לו, אל אחי
אל תענני כי לא ייעשה כן, בישראל: אל תעשה, את הנבלה הזאת. ואני, אנה אוליך את
חרפתי, ואתה תהיה כאחד הנבלים, בישראל; ועתה דבר נא אל המלך, כי לא ימנעני ממך" [שמואל ב', י"ג,
י"א-י"ב]; דבריה באו להרתיע
את אמנון ממעשיו, ולאחר בקשתו נראה מדבריה את המצוקה בה היא נמצאת. אין היא פונה
אליו בגוף ראשון 'לא אשכב עמך!', אלא בגוף שני, כפנייה אליו: "ותאמר לו, אל אחי
אל תענני כי לא ייעשה כן" [בר אפרת, סיפור אמנון ותמר, עמ' 219].
המילה 'נבלה' בכל המקורות במקרא מעידה על מעשה שעונשו מוות.
בכל המקרים במקרא בהם מופיע הצירוף "עשה נבלה בישראל", על
הטיותיו, מדובר במעשה פשע חמור בתחום המיני.
למעט בספר יהושע פרק ז', פסוק ט"ו: "והיה, הנלכד בחרם יישרף
באש, אותו ואת כל אשר לו: כי עבר את ברית יהוה, וכי עשה נבלה בישראל".
לאחר האונס נראה שינוי קיצוני ביחסו של אמנון אל תמר. שינוי זה מובא
באמצעות של מילים החוזרות על עצמן; ארבע פעמים מוזכרת המילה 'שנאה' לעומת המילה
'אהבה' המוזכרת פעמיים. אמנון מוסיף חטא על פשע ומשלח את תמר בגסות רוח מעל פניו.
אמנון ביקש לפתות את תמר הבתולה, משלא עלה בידו אנס אותה, ולבסוף מגרש אותה מביתו.
התנהגות זו של אמנון היא בניגוד לכל כללי המקרא.
בדברי תמר "אל תענני", נאמר בחוק "תחת אשר עינה",
ותלונתה של תמר
"אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחר, אשר עשית עמי
לשלחני", בניגוד ל-"לא יוכל שלחה כל ימיו" [חוק פיתוי הבתולה, ספר
שמות כ"ב, ט"ו-ט"ז], זאת ניתן לראות במעשה של אמנון בני החוקים
יחד.
"ולא אבה, לשמוע
בקולה; ויחזק ממנה ויענה, וישכב אותה" [שמואל ב', י"ג, י"ד]; אמנון לא רצה לשמוע בקולה. הוא
זלזל כלפי טענותיה ומאבקה של תמר. דבריה של תמר אין להם חשיבות בעיני אמנון.
"ויחזק ממנה ויענה, וישכב אותה"; צירוף זה נאמר גם בספר בראשית [ל"ד, א'-ב'] "ותצא דינה בת לאה,
אשר ילדה ליעקב, לראות, בבנות הארץ. וירא אותה שכם בן חמור,
החיווי נשיא הארץ; וייקח אותה וישכב אותה, ויענה".
פירוש רש"י: על כפל המילים "וישכב אותה, ויענה", לדעתו
עפ"י הגמרא: שכב אותה - כדרכה, ויענה - שלא כדרכה.
כאן מופיע צירוף זה בהיפוך - קודם כל וענה, ולאחר מכן - שכב אותה.
המלבי"ם, אומר על כך: "ויענה - תחילה עינה אותה שלא כדרכה,
לבל תאבד בתוליה, וכשלא שקט רוחו - שכב אותה כדרכה".
יש פרשנים נוספים שטענו שלא היה כאן מקרה מעין זה, והכפל מדגיש את
המאבק שהיה לתמר עם אמנון.
יש
לציין שכל שנאת אבשלום לאמנון הייתה על שעינה את אחותו תמר, ולא כתב על אשר שכב
איתה.
הביטוי "לא אבה" המביע תוקף גדול של רצון, מופיע פעמיים
בפרק, ובשני הפעמים ביחס של אמנון לדברי תמר אחותו.
השוני כפי שאומר המלבי"ם: בין הפעם הראשונה לפעם השנייה, באה
לידי ביטוי בהמשך: בפעם הראשונה "לא אבה אמנון לשמוע בקולה", ואילו בפעם
השנייה, היה רצונו תקיף יותר, והשנאה הגדולה עליה החליפה את האהבה והתאווה, ובפעם
השנייה נאמר: "לא אבה לשמוע לה"; כלומר, ביטול לא רק של טענותיה (קולה),
אלא ביטול מציאותה (לה).
חלק מהפרשנים סבורים כי תמר הייתה בתה של מעכה אך לא בתו של דוד. אך
הסבר זה נסתר מהכתוב, שכן תמר מכונה מספר פעמים כ-'אחותו' של אמנון.
עפ"י חז"ל, נאמר שאכן הייתה בתו של דוד, אלא שנולדה למעכה
כשעוד הייתה גויה, עפ"י דין אשת יפת תואר [בהלכה (דברים כ"א, י'-י"ד, פרשת כי
תצא), אשת יפת תואר - היא אישה מקרב האויב שנלקחה בשבי ישראל, והשובה חושק בה וחפץ
לקחתה לאישה, כפי שנהוג היה בתקופה הקדומה] ומכאן שתמר נחשבה לגויה, המיוחסת
עפ"י התורה רק לאמה ולא לאביה, ולכן התאפשר קשר בין תמר לאמנון.
חוקרים מודרניים מציעים: מכיוון שאמנון ותמר היו אחים רק מאב ולא אחים
מאם, היו מותרים להינשא בהתאם לחוק המקראי הקדום הנזכר לגבי אברהם האומר על שרה
אשתו "וגם אומנה, אחותי בת אבי היא אך, לא בת אימי; ותהי לי, לאישה" [בראשית כ',י"ב].
יש פרשנות הטוענת כי תמר פגעה
באמנון בדרך זו או אחרת.
רש"י כתב עפ"י
חז"ל: "נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה"; כלומר, באמצעות שערה
שנקשרה לאבר מינו היא הצליחה לסרס את אמנון.
הרלב"ג, אומר כי:
"שנתעצמה כפי יכולתה לחלוק על רצונו, ואולי הכאיבה אותו בזה ההתעצמות שהיה
ביניהם, או אמרה לו דברי חרפות, ולזה שנאה".
בפרשנות מודרנית לסיפור
טענה אריאלה דים-גולדברג, סופרת עברית וחוקרת מקרא, כי אונס תמר היה מעשה שכוון גם
כנגד אבשלום. [אריאלה דים-גולדברג, אהבה התלויה בדבר: עיון בסיפור אמנון ותמר,
נדפס ב"הספרות" 28, 1979, עמ' 104-107] לשיטתה, אמנון רצה להפוך את תמר
לזונה ואת אבשלום אחיה - לאחי הזונה.
אריאלה דים-גולדברג,
סבורה כי הטלת פגם בייחוסו של אבשלום נועדה לבטל את הסיכויים להרחבת האימפריה של
דוד אל מעבר לגבולות המסורתיים של ישראל ולברית עם השכנים הארמיים.
תמר בתרבות
התפיסה ששמו הנפוץ של
הפרח "אמנון ותמר" סֶגֶל שְׁלָשׁ גּוֹנִי - לקוח מהסיפור המקראי על אמנון ותמר -
אינה נכונה. למעשה, השם נלקח מסיפור אהבה של הסופר אברהם מאפו; בספר "אהבת
ציון" מופיע סיפור אהבה בין שתי דמויות מרכזיות, אמנון ותמר. מאפו השתמש
בשמותיהן של שתי הדמויות מהסיפור המקראי.
"אפר על ראשה", הוא
רומן היסטורי מאת חוה עציוני-הלוי, המבוסס על סיפורה של תמר.
