יום שלישי, 13 בדצמבר 2016

חולדה הנביאה



חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה, הייתה נביאה בימי המלך יאשיהו, מלך יהודה.
היא נכללה בין שבע נביאות שהיו בישראל.
עפ"י פרקי דרבי אליעזר, מובא כי בעלה שלם בן תקווה, היה צדיק וגומל חסדים. הוא נהג למהר לפתח העיר בכל יום כדי להשקות את העייפים והצמאים מתלאות המסע מיד עם הגיעם, ובשל צדקתו הרבה, ניתנה נבואה לחולדה אשתו.
במסורת חז"ל, חולדה נמנית ב-בבלי מגילה על שבע הנביאות שקמו לישראל [מגילה י"ד, ע"א-ע"ב], ועפ"י סדר עולם רבה, הייתה אחת מעשר נביאות [סדר עולה רבה, פרק כ"א, מהדורת מיליקובסקי, עמודים 285-286].
עפ"י התלמוד הייתה חולדה מבני בניהם של יהושע בן נון ורחב הזונה וקרובת משפחה של ירמיהו הנביא [מגילה י"ד, ע"ב].
במספר מקומות, חז"ל מנסים להסביר מדוע חולדה כאישה קיבלה נבואה, ואיך ייתכן שהמלך יאשיהו פנה אליה ולא אל ירמיהו, למרות שפעלו באותה תקופה. תמיהתם של חז"ל מובנת: בתנ"ך ישנן רק ארבע נשים עליהן מסופר שהיו נביאות: מרים [שמות, ט"ו, כ'], דבורה [שופטים, ד', ד'], חולדה [מלכים ב', כ"ב, י"ד] ו-נועדיה [נחמיה, ו', י"ד]. הייתה אישה נוספת שנקראה "נביאה" [ישעיהו, ח', ג']. עם זאת, התשובה שסיפקו לשאלות אלו, מקטינות את דמותה של חולדה, ואינן מבוססות על הכתוב בתנ"ך.

בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ג), מסופר בזכות מה זכתה לנבואה: "רבי זעירא אומר: תדע לך כוח הצדקה, בא וראה משלום בן תקות שהיה מגדולי הדור והיה עושה צדקות בכל יום, ומה היה עושה היה ממלא את החמת מים והיה יושב על פתח העיר וכל אדם שהיה בא מן הדרך היה משקה אותו ומשיב נפשו עליו, ובזכות צדקות שעשה שרתה רוח הקודש על אשתו, שנאמר: וילך חלקיהו הכהן אל חולדה הנביאה אשת שלום בן תקות"; כלומר, עפ"י מדרש זה, חולדה זכתה בנבואה משום צדיקותו של בעלה, שלום בן תקות ולא בזכות עצמה.
ב-בבלי מגילה, נשאלת השאלה מדוע חולדה ניבאה בימיו של ירמיהו, ומדוע יאשיהו פנה לחולדה ולא לירמיהו. לשאלות אלו ניתנות מספר תשובות:
"ובמקום דקאי ירמיהו היכי מתנבא איהי אמרי בי רב משמיה דרב חולדה קרובת ירמיהו הייתה ולא הווה מקפיד עליה ויאשיהו גופיה היכי שביק ירמיהו ומשדר לגבה אמרי דבי רבי שילא מפני שהנשים רחמניות הן. ר' יוחנן אמר: ירמיהו לא הווה התם שהלך להחזיר עשרת השבטים". [מגילה י"ד, ע"ב]
רב טען שחולדה הייתה קרובת משפחתו של ירמיהו, ולכן ירמיהו "לא היה מקפיד עליה"; כלומר, ירמיהו אפשר לה להתנבא, או העלים עין מכך.
לפי רבי יוחנן, יאשיהו פנה לחולדה ולא לירמיהו מפני שירמיהו לא היה בעיר.
גם שתי התשובות האלו מקטינות את דמותה של חולדה: היא צריכה אישור על מנת להתנבא, והיא אינה ברירת המחדל בבקשת נבואה.
לעומת זאת, רבי שילא, טען שהפניה לחולדה הייתה מפני שהנשים הן רחמניות: יאשיהו ידע שהוא עומד לקבל נבואה קשה והעדיף לקבל אותה מ-אשה. התשובה הזו מייחסת לחולדה תכונות חיוביות לעומת המדרשים הקודמים.
היחס השלילי לחולדה ב-בבלי מגילה ממשיך: רב נחמן, טוען שדבורה וחולדה היו יהירות ולכן נקראו בשמות "רעים". אמר רב נחמן: "לא יאה יהירותא לנשי תרתי נשי יהירן הויין וסניין שמייהו חדא שמה זיבורתא וחדא שמה כרכושתא זיבורתא" כתיב בה "ותשלח ותקרא לברק", ואילו "איהי לא אזלה לגביה כרכושתא" כתיב בה "אמרו לאיש" ולא אמרה אמרו למלך [מגילה י"ד, ע"ב].
רב נחמן טוען ש"לא נאה היהירות לנשים", מה שמחזק את הטענה שחז"ל התקשו לקבל את העובדה שהיו גם נעים שהתנבאו, כיוון שלא נראה שהתנ"ך עצמו מבקר את דמותה של חולדה על יהירות.

דרשנים ופרשנים מאוחרים יותר התייחסו באור חיובי לחולדה: במדרש בראשית רבתי, פרשת חיי שרה, מדרש שנכתב ע"י משה הדרשן במאה ה-11: נזכרת חולדה הנביאה כאחת מ-כ"ב הנשים הכשרות שהיו בעולם.
רש"י [דברי הימים ב', ל"ד, כ"ב], מביא של-חולדה הייתה לשכה סמוכה ללשכת הגזית (מושב הסנהדרין) שהייתה פתוחה כלפי חוץ וסתומה כלפי הסנהדרין מפני הצניעות. ובמקום אחר [מלכים ב', ל"ד, כ"ב] רש"י מביא שהייתה יושבת בין שני שערי חולדה (הם שתי נקודות כניסה בכותל הדרומי של הר הבית. שערי חולדה התקיימו בתקופת בית המקדש השני, עוד לפני הורדוס) שנקראו לדעתו על שמה (הלא חולדה חייתה בבית ראשון; שערי חולדה נקראים על שם הפסוק בתהילים מ"ט, ב': "האזינו על כל יושבי חלד"; כלומר, על כל יושבי הארץ וגם שערים הללו כל הארץ משתמשין בהם מאחר והם היו השערים העיקריים של בית המקדש שכן ירושלים מן הדרום הייתה).

הפירוש "הגהות רבי עובדיה הנביא": מגדיל וטוען ש-חולדה הייתה מלמדת את הזקנים תורה שבעל פה: במשנה בבית אולפנא שער יש בעזרה ששמו שער חולדה, במסכת מידות ל"ד, א'. ויש שפותרים במשנה חוץ לחומה בין שתי החומות שהיא משנה לעיר - במשנה הייתה לומדת התורה שבעל פה לזקנים שבדור והיא היא המשנה. [הג"ה דר"ע על רש"י על מלכים ב']

אמנם שמה מוזכר בתנ"ך פעמיים בלבד, אך מסורות חז"ל שונות הרחיבו את ההתייחסות אליה, לעתים באור שלילי.
בפעם הראשונה ניתן למצוא בספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוק י"ד: "וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה, אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים, וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם, בַּמִּשְׁנֶה; וַיְדַבְּרוּ, אֵלֶיהָ."

בפעם השנייה ניתן למצוא בספר דברי הימים ב', פרק ל"ד, פסוק כ"ב: "וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ וַאֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ, אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תוקהת (תָּקְהַת) בֶּן חַסְרָה שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם, בַּמִּשְׁנֶה; וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ, כָּזֹאת".

חולדה ניבאה נבואת זעם כיוון שהעם חטא, אך הבטיחה ליאשיהו המלך שהיא לא תתקיים בזמנו.

הרקע לנבואתה ותוכנה
חולדה שימשה כנביאה בתקופת ירמיהו הנביא.
המלך יאשיהו גילה כי נמצא ספר תורה (עפ"י פרשנים מסורתיים: הספר שנמצא הוא חמישה חומשי תורה, שאבד בימי מנשה מלך יהודה; ועפ"י חקר המקרא: זהו ספר דברים, שאבד ונמצא ע"י חלקיהו הכהן) בבית המקדש, ועולה בו החשש כי יש בכך סימן לכעס האלוהים על שלא קיימו את כל הכתוב באותו ספר.
מדובר בספר דברים; הוא היחיד שיש בו דרישה לביטול עבודת הבמות וריכוז הפולחן, וזה גם עיקר רפורמת יאשיהו.
כמו כן, כולל הספר קללות ואיומים; העם צפוי לעונשים של גלות וחורבן על שעזבו את ה'. תואם את נבואת חולדה הנביאה.
רק בספר דברים, ט"ז, ב'-ו'; מופיעה דרישה לחגוג את הפסח במקום שיבחר ה' - ואכן יאשיהו חגג את הפסח במקדש ה' בירושלים.
בספר מלכים ב', כ"ב, י"ב-י"ג: יאשיהו, מתוך חשש, שולח משלחת אל חולדה הנביאה לדרוש את ה' הכוללת את: חלקיהו בן שלום הכהן, אחיקם בן שפן, עַכְבּוֹר בן מִיכָיָה, שפן הסופר ואת עֲשָׂיָה עבד המלך. המלך מבקש מחולדה להתפלל לה' שיבטל את הגזירות המופיעות בספר זה הנמצא בבית המקדש. הוא מבין שהאבות חטאו והפרו את הברית עם ה'.
כאמור, חולדה מנבאת נבואת זעם: פורענות תפקוד את מפרי הברית "וניצתה חמתי במקום הזה ולא תכבה"; בדבריה יש הערכה חיובית על יאשיהו שדברי הספר עוררו בו רושם עז ורצון להחזיר את העם בתשובה. ה' שומע תפילתו מותו יהיה מכובד, יזכה להיקבר בקבר יחד עם אבותיו. "ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה"; החורבן והפורענות בלתי נמנעים, אך זה לא יקרה בימי יאשיהו, אלא רק אחרי מותו.
חלק זה של הנבואה לא התגשם. לפי ספר מלכים ב', כ"ג, כ"ט-ל': יאשיהו מת בשדה הקרב במגידו, אך זכה להיקבר עם אבותיו.
חורבן יהודה, חורבן בית המקדש וגלות יהודה ל-בבל התרחשו אחרי מותו, כפי שניבאה חולדה הנביאה.

הנביאה חולדה ניבאה על המלך יאשיהו שיקבר בשלום ולא יראה את הרעות הבאות על ארצו ולמעשה פרעה נכו מלך מצרים הרגו בדקירת חרבות רבים בגופו. הנה כך ניבאה חולדה הנביאה ליאשיהו: "לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ, בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה" [מלכים ב', כ"ב, כ']. וכך אירע למלך יאשיהו: "וַיֹּרוּ, הַיֹּרִים, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ" [דברי הימים ב', ל"ה, כ"ג].
חכם אחר הוסיף: מספר החרבות הרב שדקרו את גופו של יאשיהו עשו את גופו למסננת. השיבו החכם כך: אמנם מותו של יאשיהו היה טרגי אך נבואת חולדה בדבריה: "וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" כוונתה שבימי יאשיהו לא חרב בית המקדש וזה גרם לו לנחת ושלווה. [תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח, ע"ב]

על פי הנבואה, עבודת האלילים של העם תגרום לרעה גדולה ומלך יהודה שהיה היחיד לשמור את תורת האלוהים - ימות בשלום, על מנת שלא יצטרך לראות את כל הרעה הזו.
למרות נבואתה של חולדה, יאשיהו מלך יהודה נהרג בקרב מול פרעה נכו במגידו ולא מת בשיבה טובה. כתוצאה ממותו של יאשיהו פרעה השתלט בקלות על הארץ, ובכך הגיעה סופה של ממלכת יהודה החופשית. השתלטותו של פרעה על יהודה סללה את הדרך לכיבוש הארץ ולחורבן בית המקדש בידי נבוכדנאצר.

מקום קבורתה של חולדה הנביאה
במספר מקורות תנאיים קדומים מוזכר שקבר חולדה הנביאה נמצא בתוך העיר ירושלים.

חמוטל - בת ירמיהו מלבנה ואשת יאשיהו מלך יהודה



חֲמוּטַל בַּת יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה הייתה אשת יאשיהו.
חמוטל נולדה בעיר לִבְנָה בשפלת יהודה, והתגוררה בירושלים.
אמם של יהואחז וצדקיהו, ילדיו של יאשיהו.
רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל (מדינאי יהודי, פילוסוף, פרשן המקרא וכלכלן) סובר שאת צדקיהו היא ילדה ליהויכין בן יאשיהו; כלומר, בא על אשת אביו. [אברבנאל, מלכים ב', כ"ד, י"ח].
למעשה, יהויכין היה נכדו של יאשיהו, בנו של יהויקים, זאת עפ"י ספר מלכים ב', פרקים כ"א-כ"ה. מופיע גם כנכדו ובן יהויקים בספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ט"ו.
גם עפ"י רד"ק - דברי הימים א', ג', ט"ו "יהויכין הוא נכדו של יאשיהו".

[מלכים ב', פרק כ"ג, ל"א] "בן עשרים ושלוש שנה יהואחז במלכו ושלושה חודשים מלך בירושלים ושם אמו חמוטל בת ירמיהו מלבנה".

[מלכים ב', פרק כ"ד, י"ז-י"ח] "וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו", "בן עשרים ואחת שנה צדקיהו במלכו ואחת עשרה שנה מלך בירושלם ושם אמו חמוטל בת ירמיהו מלבנה".

אשת המלך יאשיהו מלך יהודה ואם המלכים יהואחז וצדקיהו
יאשיהו נפל במגידו מיד פרעה נכו. יאשיהו נהרג כשהיה בשיא כוחו עוד היו לחמוטל ילדים קטנים.

רד"ק מפרש [מלכים ב', כ"ג]: "שהרי הבן השלישי ליאשיהו היה... כי צדקיהו היה הקטן שבבני יאשיהו והיה במות אביו בן עשר שנים".
חייה לא היו קלים. אמנם בלה היה מלך גדול שחזר בתשובה, והחזיר עטרה ליושנה עם יהודה מבחינה דתית, אך נהרג בצעירותו. אמנם שני בניה היו מלכים, אך בנסיבות לא קלות ובשעת משברים קשים ומלחמות.
מאבקים רבים היו בין יאשיהו על המלוכה, חמוטל שימשה כגבירה בחיי בעלה יאשיהו, הייתה לה יד במינוי בנה יהואחז. רמז לכך במשל שנשא יחזקאל [יחזקאל י"ט, ב'] שכינה אותה: "לביאה בין אריות רבצה בתוך כפרים רבתה גוריה".
דעת מקרא, מזהה את חמוטל עם הלביאה שבנבואת יחזקאל. [ספר יחזקאל י"ח, ב'], ועפ"י זיהוי זה, חמוטל הייתה מעורבת במינויים של בניה למלכים, כי הייתה חברה מרכזית ב"עם הארץ" - גוף שייצג את גדולי המלכות. [8.1.8.0 דעת מקרא, מלכים ב', עמ' תתי"א]
כמו כן, יש האומרים שיהויקים הוא זה שגרם למאסרו וגלותו של יהואחז.
בן אחד מלך רק שלושה חודשים והוגלה ומת רחוק מארצו.
בנה השני סבל ייסורים קשים, אף הוא הוגלה, נכדיה הומתו לנגד אביהם, ואותו עיוורו. ליאשיהו היו ארבעה בנים: "...ארבעה בנים הניח. הבכור: יוחנן, השני: יהויקים, השלישי: צדקיהו, הרביעי: שלום...". [רד"ק: מלכים ב', כ"ג]
אבן עזרא מפרש [דניאל א', א']: ואתה דברי אלה בני יאשיהו כתוב כי ארבעה בנים הניח: הבכור יוחנן, השני יהויקים, השלישי צדקיהו, הרביעי שלום.
במות יאשיהו מלך בנו. מקצת חכמים ז"ל אמרו: כי זה יהואחז הוא יוחנן והנה לא מלך רק שלושה חודשים, "וימלוך תחתיו יהויקים אחיו" והוא בן 23, והנה הוא קטן מיהויקים ואיך קראו הכתוב בכור?!
על כן אמרו: שבכר במלכות והוצרכו לומר: כי שלום הוא צדקיהו, בעבור כי נבואת ירמיהו על שלום דבקה עם נבואתו של צדקיהו.
ועוד: כי לא מלך על ישראל אחר צדקיהו ולספור הכתוב רביעי בעבור שם בלא גוף דרך זרה. ועתה התבונן כי יהואחז הוא שלום ויוחנן לא מלך ולא תשום, בעבור שנקרא שלום בשני שמות, כי הנה שלמה הוא קהלת ובני שמואל שמה ואביה. ושם כתוב: כי הוא יואל ועמינדב הוא יצהר ואוריאל הוא צפניה ורבים ככה. ובתורה זרח הוא צחר והעד ששלום הוא יהואחז, כי כאשר מת האב היה יהויקים בן 25 שנה וצדקיהו שהוא השלישי בן 24 ושלום בן 23. וככה כתוב: שיהואחז הוא שלום, "וייקחו עם הארץ את יהואחז בן יאשיהו וימשחוהו וימליכו אותו תחת יאשיהו אביו".
ועוד: כי שלום הוא יהואחז, כי כתוב כי פרעה נכו לקחו אחר שלושה חודשים שמלך ויביאהו מצרים וימת שם. וכתוב בירמיהו: על שלום אשר יצא מן המקום הזה לא ישוב שם עוד, כי במקום אשר הגלו אותו שם ימות.
ואל תתמה בעבור הכתוב למעלה: "הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' בשלוח אליו המלך צדקיהו", כי תחילת הפרשה הוא: כי כה אמר ה' על בית מלך יהודה יספר על מה שאמר לו השם לפני מלוך צדקיהו, והנה יספר מה התנבא אל יהואחז שהוא שלום אחר שהוליכוהו אל מצרים, והחל מן: "הוי בונה ביתו בלא צדק" על יהויקים, ושם כתוב: "ואחרי כן התנבא על יהויכין" כי כן כתוב שם וכל אלה שלושתם מלכו לפני צדקיהו. [מתוך: מכללת הרצוג דעת לימודי יהדות ורוח, שבילי התנ"ך, ראב"ע רבי אברהם אבן עזרא - דניאל פרק א']
חמוטל לא זכתה לראות המשך שושלת מצאצאיה: "ואכחיד את שלושת הרועים בירח אחד" [מסכת תענית, זכריה י"א] - הם בני יאשיהו יהואחז ויהויקים וצדקיהו. אלו השלושה מתו בידי אויביהם, ויהויכין אעפ"י שגלה לא נכחד, כי ממנו נשתלשלה המלכות, מלכות בית דוד.
אבל אלו השלושה נכחדו כי יהואחז וצדקיהו לא היה מזרעם מלך, ואלה השלושה היו בסוף חורבן הארץ וגלות הארץ... וכולם היו בצרה... ושני הפסוקים מורים על חורבן הארץ בימי צדקיהו..." [מתוך: מכללת הרצוג דעת לימודי יהדות ורוח, אנציקלופדיה יהודית, חמוטל]
רד"ק מפרש [זכריה י"א, ח']: "ואכחיד את שלושת הרועים בירח אחד", הם בני יאשיהו יהואחז ויהויקים וצדקיהו, אלו השלושה מתו ביד אויביהם ויהויכין בן יהויקים אעפ"י שגלה לא נכחד כי ממנו נשתלשלה המלכות, מלכות בית דוד, אבל אלו השלושה נכחדו כי יהואחז וצדקיהו לא היה מזרעם מלך ויהויקים מת בביזיון סחוב והשלך. ואלה השלושה היו בסוף חורבן הארץ וגלות הארץ, כי בין שלושתם לא מלכו אלא 22 שנה וארבע חודשים וכולם היו בצרה. ומה שאמר: "בירח אחד", אומר בזמן מועט וכמוהו: "יאכלם חדש את חלקיהם".
חמוטל חוותה שלוש גלויות: בראשונה מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ (ממיטב העם, האליטות ואולי גם היא ביניהם) של יהודה ובאחרונה גם דלת העם. [רד"ק מפרש: זכריה י"א, ח']

משמעות שמה
השם חמוטל יחידאי במקרא. יש משערים שעניינו תפילה לה', שיגן על האדם נושא השם ויהיה לו מעין חומה, ויהיה לו כטל, המביא ברכה לכל. [מתוך: מכללת הרצוג דעת לימודי יהדות ורוח, אנציקלופדיה יהודית, חמוטל]

יום ראשון, 13 בנובמבר 2016

נחושתא - אשת יהויקים מלך יהודה ואם יהויכין



נְחֻשְׁתָּא, דמות מקראית, בת אֶלְנָתָן מירושלים.
על פי המסופר בתנ"ך נְחֻשְׁתָּא היא בתו של אלנתן מירושלים.
אלנתן היה אחד מפקידיה הבכירים של ירושלים בתקופת המלך יהויכין. יש הסוברים כי אלנתן זה הוא אלנתן בן עכבור; היה משרי המלך יהויקים. נזכר לראשונה בספר ירמיהו, כעומד בראש משלחת אנשים אשר נשלחה ע"י המלך יהויקים, כדי לתפוס את הנביא אוריהו בן שמעיהו אשר נמלט למצרים. אלנתן ואנשיו תופסים את אוריהו ומביאים אותו אל המלך, שהורג אותו. יש הטוענים כי עדות ארכיאולוגית למאורע זה נמצאה במכתבי לכיש. בהמשך הספר נזכר אלנתן כאחד מהשרים אשר ישבו בלשכת הסופר שבבית המלך יהויקים, והקשיבו לדברי מכיהו בן גמריהו בן שפן, אשר הודיע להם על דברי ברוך בן נריה, אשר קרא בבית המקדש את מגילת נבואות ירמיהו. בהמשך הסיפור מובאת המגילה למלך יהויקים שקוע אותה למרות הפצרותיהם של אלנתן, דליהו וגמריהו.

נְחֻשְׁתָּא מכונה בספר מלכים - אם המלך.
היא הייתה אשתו של יהויקים מלך יהודה ואם בנו יהויכין.
הגבירה נחושתא הוגלתה עם בנה ע"י נבוכדנאצר.
לדעת רבים גם הכינוי גבירה מזוהה עם כל אם מלך אשר יש לה מעמד פוליטי. אחרים סוברים כי תואר זה הוענק לה במידה ושימשה עוצרת למלך הצעיר מפאת גילו, אך לגבי נְחֻשְׁתָּא, אין לקבוע זאת במפורש על פי הכתוב במקרא.
לדעת אחרים השפעתה של נְחֻשְׁתָּא בחצר המלכות ניכרת, וזאת לאור העובדה ששמה נזכר בין היוצאים לגלות יחד עם בנה, ולאור העובדה, שירמיהו מזכיר אותה בנבואותיו.
בספרו קדמוניות היהודים, מספר יוסף בן מתתיהו, כי יהויכין הוא זה שהסגיר את קרוביו ואת אמו עימם, לידי שרי הצבא ולאחר מכן הוגלה לאחר שקיבל הבטחה שלא יאונה להם כל רע והעיר לא תיהרס. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: ספר עשירי, ירושלים, מוסד ביאליק, 2002, ע"מ 352]

שמה מופיע בספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק ח': "בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ, וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם; וְשֵׁם אִמּוֹ, נְחֻשְׁתָּא בַת אֶלְנָתָן מִירוּשָׁלִָם".
שמה מופיע גם בנבואת ירמיהו בספר ירמיהו, פרק כ"ב, פסוקים כ"ב-כ"ז: כל רֹעַיִךְ תִּרְעֶה רוּחַ, וּמְאַהֲבַיִךְ בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ: כִּי אָז תֵּבֹשִׁי וְנִכְלַמְתְּ, מִכֹּל רָעָתֵךְ. יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן, מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים: מַה נֵּחַנְתְּ בְּבֹא לָךְ חֲבָלִים, חִיל כַּיֹּלֵדָה. חַי אָנִי, נְאֻם יְהוָה, כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה, חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי: כִּי מִשָּׁם, אֶתְּקֶנְךָּ. וּנְתַתִּיךָ, בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ, וּבְיַד אֲשֶׁר אַתָּה יָגוֹר, מִפְּנֵיהֶם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים. וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ, וְאֶת אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ, עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת, אֲשֶׁר לֹא יֻלַּדְתֶּם שָׁם; וְשָׁם, תָּמוּתוּ. וְעַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הֵם מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב שָׁם: שָׁמָּה, לֹא יָשׁוּבו".
שמה מופיע בספר ישעיהו, פרק מ"ח, פסוק ד': "מִדַּעְתִּי, כִּי קָשֶׁה אָתָּה; וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ, וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה"; מצח נחושה במשמעות של קשיחות.

השם נְחֻשְׁתָּא הוא שם יחידאי בתנ"ך.
השם נְחֻשְׁתָּא נגזר משמה של המתכת נחושת, ומסמל קשיחות.