לפי ילקוט שמעוני לספר שמואל (רמז קמ), היה שמה של בעלת האוב צפניה,
והיא הייתה אמו של אבנר בן נר [אַבְנֵר בֶּן נֵר או אֲבִינֵר היה שר צבאו של
שאול המלך ושר הצבא הראשון של ממלכת ישראל המאוחדת] עפ"י [הרב עזריה מפאנו (המכונה גם עמנואל דה-פאנו או הרמ"ע
מפאנו, רב פוסק ומקובל נחשב לגדול המקובלים באיטליה במאה ה-17) בספרו "גלגולי
נשמות", שמה היה צפנית].
עפ"י גרסאות אחרות, היה שם בעלה צפניה, והיא נותרת באלמוניותה.
בעלת האוב מעין דור היא דמות מקראית. שמה ומוצאה של בעלת האוב אינם
ידועים. לפי ספר שמואל א', כ"ח, מקום מושבה היה עין דור.
עיסוקה, העלאה באוב, ידוע מפסוק ז': "הִנֵּה
אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר".
דמותה של בעלת האוב מופיעה בספר שמואל א', כ"ח, ח'-י"ד, וגם
כ"א-כ"ה.
בפסוקים ח'-י"ד:
ערב המלחמה הגורלית עם פלשתים מבקש שאול המלך להיוועץ באלוהים וה'
מחריש: "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל
בַּיהוָה, וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה - גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים, גַּם
בַּנְּבִיאִם." [על התפקוד החברתי של הנביאים בעיתות
משבר ראו: אלכסנדר רופא, מבוא לספרות הנבואה, אקדמון, ירושלים, 1992, עמודים 62-60]
בייאושו מבקש שאול מעבדיו למצוא לו בעלת אוב.
העלאה באוב אסורה על פי דין התורה. [התורה אוסרת ביצוע טקסי העלאה
באוב, הנקראים "דרישה אל המתים", ספר דברים, י"ח, י'-י"א]
בעקבות רדיפת שאול את בעלי האוב והידעונים מסתכנת האישה, אם תיענה
לבקשת המלך המחופש, בעונש מוות. נראה כי האישה יודעת זו בדברה אל שאול בפסוק ט': "ותֹּאמֶר
הָאִשָּׁה אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר
הִכְרִית [הכתוב מציין כי שאול הסיר "שָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת
הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ", בעלת האוב
משתמשת בשורש כ-ר-ת המציין עונש מוות והן חתימה על ברית] אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי,
מִן הָאָרֶץ; וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ [השורש
נ-ק-ש קרוב אל השורש י-ק-ש, ספר ישעיהו, ח', ט"ו: האישה חוששת שהאיש הזר בא
לטמון לה מלכודת.] בְּנַפְשִׁי,
לַהֲמִיתֵנִי." [על כך רד"ק: "משתדל לתת מוקש בנפשי להמיתני"]
בשאלתה הרטורית לשאול היא מביעה לא רק את סירובה למלא את בקשתו אלא גם
את התמרמרותה המוסרית לנוכח הקלות בה הוא מבקש להמית עליה אסון. [5.1.5.0 אוריאל
סימון, קריאה ספרותית במקרא, סיפורי הנביאים, ירושלים, מוסד ביאליק, עמוד 92]
יש כאן כפילויות שכיחות בסיפור המקראי. בפרק זה יוצרת הכפילות ניגוד
בין פעולתו של שאול בעבר לבין פעולתו כעת, כשהוא הולך לדרוש באוב בחשאי. ניגוד זה
מבליט מה עגום מצבו ולאיזה שפל הגיע. [שמעון בר אפרת, העיצוב האמנותי של הסיפור
במקרא, ת"א, ספריית פועלים, 1979, עמוד 132]
שאול מגיע מחופש אל האישה מעין דור. [על תחפושת במקרא ראו: יאיר
זקוביץ, כי האדם יראה לעיניים והאדם יראה ללבב - על תחפושת וגמולה בסיפורי המקרא,
ירושלים, אקדמון, 1998, עמודים 54-58] בפסוק ח' נאמר: "וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל,
וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ,
וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר, קסומי (קָסֳמִי) נָא לִי בָּאוֹב,
וְהַעֲלִי לִי, אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךְ".
שאול אינו מגלה לה מיהו המת אותו הוא מבקש לעלות באוב. ייתכן שהנימה החשאית הזאת
מילאה את ליבה של האישה הנרדפת בחשד. שאול נשבע לה כי לא יאונה לה כל רע. שבועה זו
מניחה את דעתה של האישה והיא מביעה את הסכמתה ע"י בקשת הנחיות ממנו לביצוע
הטקס. המספר אינו מתאר את פעולות האישה כדי להעלות את רוחו של המת ומדלג מיד אל
התוצאה - האישה רואה את שמואל.
כאשר מתגלה לה זהותו של שמואל בדרך לא ברורה, בעלת האוב פורצת בזעקה
גדולה כלפי שאול בפסוק י"ב: "לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל". שאול
מרגיע אותה ושואל מה ראתה: "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי, כִּי
מָה רָאִית". ייתכן כי שאול לא היה מעוניין בהפללתה אלא רק בהעלאת המת.
העובדה שבאמצעות ראיית המת היא רואה את שמוסתר מתחת ל"בגדים האחרים"
מהווה אישור לכך שאמת דיברה. [אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא, סיפורי הנביאים,
ירושלים, מוסד ביאליק, עמוד 95] שאול מזהה את שמואל לפי תיאורה.
בפסוקים כ"א-כ"ה:
בחילופי הדברים בין האישה לשאול הם מודאגים כי אכן דמותו של שמואל היא
זו שעולה מן המתים. היעלמותו של שמואל לא נמסרת במפורש. בניגוד לשמואל, העזרה
לשאול מגיעה מבעלת האוב. שאול שוכב מובס ומיואש אחרי דבריו של שמואל. מהמילים "וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה
אֶל שָׁאוּל", ניתן להסיק שהיא נעדרה מהחדר בעת הופעתו של שמואל. האישה רואה
כי שאול נבהל מאוד, "וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד", מכאן ניתן להסיק שברצונה לעזור לו, היא מונעת ממראה עיניה
ע"י הבנתה לנפשו וע"י הזדהות עם סבלו. [אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא,
סיפורי הנביאים, ירושלים, מוסד ביאליק, עמוד 100]
בעלת האוב מבינה כי הצעד הראשון לעזור לשאול - מזון שיבוא אל פיו. היא
זקוקה לכוח שכנוע רב על מנת ששאול יאות לאכול. היא פונה אל המלך ביראת כבוד, נוקטת
בלשון: "שִׁפְחָתְךָ", והיא
מציגה את ההיענות להזמנתה כחסד שיגמול לה שאול על האירוח. היא מוכיחה את דבריה
בדרך אנלוגית: "הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ
בְּקוֹלֶךָ, וָאָשִׂים נַפְשִׁי
בְּכַפִּי, וָאֶשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ
אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. וְעַתָּה, שְׁמַע נָא גַם אַתָּה
בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ, וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם,
וֶאֱכוֹל". חוקר המקרא, אוריאל סימון, רואה
בכך, טיעון לקוי. היא נתנה דבר גדול והיא מבקשת דבר פעוט. לשיטתו לא מדובר כאן
בהגשת סעודה לאורח, אלא בהצלת נפש. בדבריה היא קנתה לה זכות לבקש ממנו, לגבור על
אימת המוות ולא להיכנע לחולשותיו. [אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא, סיפורי
הנביאים, ירושלים, מוסד ביאליק, עמוד 101]
בניגוד לשמואל מתוארת בעלת האוב, שלא זכתה
ששמה ייזכר, כאנושית מאוד. פעולות האישה מהירות: "וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת, וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ;
וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ, וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת. וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל
וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיֹּאכֵלוּ"; האישה מתגלה לא רק כחכמה אלא כמכניסת
אורחים, היא שוחטת במהירות את עגל המרבק שעימה ואופה בחיפזון מצות, כדי שאורחיה לא
יצטרכו להמתין ויוכלו לשוב לדרכם. לא מסופר אם האישה חולקת עם שאול את הארוחה.
בעלת האוב במסורת האיסלם
בקוראן מסופר כי הנביא אלישע הוא זה שנפגש
עם בעלת האוב מעין דור ולא שאול. [אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, דת ופולחן
וקברי קדושים מוסלמים בארץ ישראל, עורך: אלי שילר, ירושלים, הוצאת אריאל, 1996,
עמוד 71]
במסורת האיסלם יהושע בן נון הוא זה שמועלה
באוב ולא שמואל. [אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים
בארץ ישראל, עורך: אלי שילר, ירושלים, הוצאת אריאל, 1996, עמוד 67]
בעלת האוב בתרבות
דמותה של בעלת האוב מעין דור היוותה השראה
לסופרים ומשוררים רבים. שאול טשרניחובסקי כתב את הבלדה המפורסמת בעין דור.
"שאול אחוז טירוף" הוא שמו של
מחזה פרי עטו של ז'או זה לה טאי, שראה אור בפריז, בשנת 1572 לערך. במחזה זה מקללת
רוחו של שמואל את בעלת האוב ושולחה. [אלכסנדר לוריאן, הטרגדיה התנ"כית
הצרפתית בשלהי הרנסנס, ירושלים, מוסד ביאליק, 1995, עמודים 148-152]
בשנת 1931 פרסם יצחק קצנלסון את מחזהו
"הרועים". במחזה היתולי זה מתבקשת בעלת האוב העוברת בין חיים למוות
ע"י אליהו הנביא להביא לפניו את שאול. בעלת האוב טוענת במחזה כי שאול אינו
מלך אלא נביא אשר התחפש למלך. כמו כן מתבקשת בעלת האוב גם להעלות את שלמה באוב. [מוקי
צור, רוח עצוב: בעקבות יצחק קצנלסון, קיבוץ לוחמי הגטאות, בית לוחמי הגטאות, 2012,
עמוד 121]
סיפור המפגש בין שאול לבעלת האוב הצית את
דמיונם של ציירים רבים, ביניהם: וויליאם בלייק, וושינגטון הלסטון, דימטרי מרטינוב
וגוסטב דורה.
