עשרה דורות היו מפרץ עד דוד [במדבר
רבה, פי"ג].
דוד היה מצאצאי מרים אחות משה רבנו [ספרי
סימן ע"ד, הוצ' פרידמאן, כ'].
בועז ורות הם שורשיו של דוד בן ישי,
בנה.
אף על פי שצוינו האמהות של כל המלכים,
אמו של דוד שמה לא הוזכר בתנ"ך. שם אמו של דוד המלך - נצבת בת עדאל, על פי
הגמרא [רשב"ם, בבא בתרה צ"א ע"א]: "אמיה דדוד נצבת בת עדאל".
עשרים ושמונה שנה נצרה נצבת בת עדאל את
הסוד בלב, סבלה ייסורים ובזיון, נחשדה שדוד ממזר, עד שבא שמואל הנביא ופרסם מעשיה
עם שפחתה (כמעשה ההחלפה בין רחל ולאה) וטיהר את זרעה ופרסם צדיקותה וכשרותו של דוד.
שמה מעיד עליה - נצבת - לשון יציבה וחוסן פנימי.
עשרים ושמונה שנה היא ובנה מנודים בביתם על
לא עוול, ושמרה את סודה עד בואו של שמואל הנביא.
בת עד-אל, כביכול הקב"ה מעיד עליה
שטהורה היא ובנה כשר, בנו של ישי.
ב-ילקוט המכירי לתהילים קי"ח,
כ"ב, מובא: "חד אמר, דוד בן אהובה היה, וחד אמר, דוד בן שנואה היה. והיו
לו ל-ישי שישה בנים גדולים, ופירש מאשתו שלוש שנים. לאחר שלום שנים הייתה לו שפחה
נאה ונתאווה לה. אמר לה: "בתי, תקני עצמך הלילה כדי שתיכנסי אלי בגט שחרור (רצה
להכשיר זרעו מפסול מואבי, שעדיין היו עוררין על ההלכה 'מואבי ולא מואבית'), הלכה
ואמרה לגבירתה:... (הסכימו ביניהן). לעת ערב, כשיאמר לי סגרי הדלת, תכנסי את ואני
אצא... וכך עשתה.
"... הלכה השפחה ואמר לגבירתה:
"הצילי עצמך ונפשי ואדוני מן הגיהינום". אמרה לה: "מאי טעם?"
שחה לה את הכול. אמרה לה: "בתי, מה אעשה שהיום שלוש שנים שלא נגע בי?"
אמרה לה: "אתן לך עצה, לכי תקני עצמך, ואף אני כך, ולערב כשיאמר: סגרי הדלת!
תיכנסי את ואני אצא". וכך עשתה. לערב עמדה השפחה וכבתה את הנר, באה לסגור את
הדלת, נכנסה גבירתה ויצאה היא. עשתה עימו כל הלילה ונתעברה בדוד. ומתוך אהבתו על
אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו. לאחר תשעה חודשים ביקשו בניה להרגה ואת בנה
דוד, כיוון שראו שהוא אדום [שונה בצבע שערו (או עורו) משאר האחים, ומכאן ש-ישי
איננו אביו. הנחתו היא ש-ישי הסכים עם בניו, שאין דוד בנו שלו, שהרי לפי מחשבתו לא
קיים יחסי אישות עם אשתו שלוש שנים]. אמר להם ישי - הניחו לו ויהי לנו משועבד
ורועה צאן.
כשהגיע שמואל הנביא להמליך את בנו של
ישי וכל הבנים נפסלו למלוכה, רק דוד נמצא ראוי. והיה הדבר טמון עד עשרים ושמונה
שנים, כיוון שאמר הקב"ה לשמואל: "לך ואשלחך אל בית ישי הלחמי" [שמואל
א', ט"ז, א'], כיוון שהלך הקריבו לו את אליאב... אמר שמואל לישי: "התמו
הנערים?", אמר לו: "תמו" [זאת הוספה מעניינת של הדרשן על המפורש
בכתבי המקרא עצמם, בהם נאמר כי ישי קרא לדוד לאחר שאלתו של שמואל, ולא ניסה להסתיר
את העובדה שיש לו בן נוסף. אחת ממטרות הדרשן היא להגדיל את הבסיס הנסי בבחירת דוד,
ובעקיפין הדגיש יותר את האיבה לדוד].
אמר הקב"ה לשמואל: לכה ואשלחך אל ישי, ואתה
אומר תמו! אמר לו: עוד נשאר הקטן והוא רועה צאן. אמר לו: שלח והביאהו. כיוון שבא
התחיל השמן מבצבץ ועולה. אמר לו הקב"ה לשמואל: שמואל אתה עומד ומשיחי עומד, "קום משחהו כי זה הוא (דוד)" [שמואל
א', ט"ז, י"ב]... וישי ובניו עמדו ברתת ואימה. אמרו ישי ובניו - לא בא
שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול (ממזר), ואמו של דוד שמחה
מבפנים ועצבה מבחוץ. כיוון שנטל כוס ישועות שמחו כולם. עמד שמואל ונשק על ראשו.
פתח ואמר: "ה' אמר אלי בני אתה" [תהילים ב', ז']. באותה שעה אמרה אמו:
"אבן מאסו הבונים" - "הבנים". אמרה: אי בן שמאסו אותך אחריך
היית לראש פינה ועלית על כולם. אמרו לה בניה: "מאת ה' הייתה זאת",
לפיכך, "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" [ילקוט המכירי לתהילים
קי"ח, מהדורת ש' בובר, ברדיטשוב תר"ס, עמוד 214. במהדורות שלנו הן בקריא
והן בכתיב הנוסח הוא: "הבונים"].
התנהגותו של ישי תמוהה: שמואל מצפה שכל בני
ישי יתייצבו כדי לבחור מועמד מתאים וזה אינו רואה לנכון לקרוא לדוד להתייצב ונראה
כאילו הוא לא מעלה בדעתו שהנער הקטן יכול להיות מתאים ואפילו מסתיר אותו.
"וַיַּעֲבֵר
יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו, לִפְנֵי שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי,
לֹא-בָחַר יְהוָה בָּאֵלֶּה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי,
הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן;
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ, כִּי לֹא-נָסֹב עַד-בֹּאוֹ
פֹה. וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי, עִם-יְפֵה עֵינַיִם
וְטוֹב רֹאִי." [שמואל א',
ט"ז, י'-י"ב] לפי מדרש זה, ישי לא החשיב את דוד כאחד מבניו, אלא לממזר
שילדה אשתו בזמן שפרש ממנה. כפי שדוד כותב בספר תהילים (ס"ט, ט'): "מוּזָר, הָיִיתִי לְאֶחָי; וְנָכְרִי,
לִבְנֵי אִמִּי." (ממזר - מלשון מום זר)
גואל זקנתו של דוד, רות אם המלוכה, מסרב
לגאול אותה ואומר:
"אמר: הראשונים לא מתו אלא ע"י
שנטלו אותן ואני הולך ליטלה? חס לי ליטלה, לית אנא מערבב זרעתי, איני מערבב פסולת
בבני, ולא היה יודע שכבר נתחדשה הלכה 'עמוני ולא עמונית', 'מואבי ולא
מואבית'". [רות"ר, ז', ז']
"וַיֹּאמֶר
הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לגאול (לִגְאָל) לִי פֶּן אַשְׁחִית, אֶת נַחֲלָתִי; גְּאַל לְךָ
אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל." [ספר רות, ד',
ו']
בועז עושה זאת בפומבי ובכוונה תחילה,
לכבודה של רות ולא כדי לבייש את "הגואל" שויתר על זכותו, וחובתו. בועז
מקבל את הסכמת הזקנים וכל העם לסלק כל מחשבת ערעור על הנישואין עם רות המואבייה,
הראויה היא לכולי עלמא לבוא בקהל קדוש. והשופט הנכבד, גדול הדור, הוא המקיים לעיני
כל את מצוות הייבום, והוא ע"י עצמו, מפרסם את ההלכה "מואבי, ולא
מואבית". זהו כבודה של רות, כבוד אשר זכתה לו ע"י מידת החסד שבה.
פרסום ההלכה וההכשר שניתן לרות היה נחוץ
מאוד לשעתו ולדורות שאחרי. נתחדשה הלכה לגביו. כבר בתקופתו של בועז היו אנשים
ש"סרבו" לקבל את החידוש, וההוכחה לכך היא, הזכות/חובה שהייתה לגואל
הראשון, והוא פסל אותה על הסף מפני "דעה קדומה" שנדבקת כספחת ואינה מרפה
מבני אדם מטבע היותם קשי עורף. שאין בהם חוכמת לב להישמע לשכל.
מדוע "מואבי ולא מואבית?" התורה
הרחיקה מואבי ועמוני מלבוא בקהל ישראל, אך התירה מואבית ועמונית בישראל.
מהר"ל, נצח ישראל פרק ל"ב: בתפיסת
המהר"ל, כל אדם עשוי מחומר וצורה. החומר הוא הצד הגשמי החומר, והצורה היא היסוד,
האושיה הרוחני. אפשר למצוא בדבריו הקבלה לתיאור הנפש אצל הרמב"ם בש"פ
"ודע, שזאת הנפש האחת... כוחותיה, וחלקיה - היא כחומר, והשכל לה צורה. וכשלא
הגיעה לה צורה, יהיה כאילו מציאות ההכנה שבה לקבל הצורה -מציאות הבל.
איש - שיש בו חומר וצורה - הצד הדומיננטי שבו הוא
הצורה. הוא המעצב, הוא המשפיע.
אישה - שיש בה חומר וצורה - הצד הדומיננטי שבה הוא
היותה יותר חומרית מן האיש, והיא מתעצבת על ידו.
מן הזיווג שבין איש ואישה נולדים ילדים בנים
ובנות כאשר כל אחד מן ההורים תורם לילוד את נקודת העיקר שבו. בנים ובנות כאלה,
שבאו מזיווג נורמלי ראויים ע"י גיור לבוא בקהל ישראל.
אולם, עמון ומואב שהורתם ולידתם בקשר בלתי
נורמטיבי - היינו אב שבא על בנותיו (לוט ובנותיו), בנותיו אינן לגביו נשים במובן
הנורמטיבי של המילה, כיוון שהן בנותיו, הן טפלות לו. לכן, הולדת עמון ומואב נוצרו
באופן דומיננטי ע"י לוט ונושא הצורה
הוא העיקר, שכן בנותיו של לוט אינן כאשר סידר ה' איש+אישה, אלא כאן היה איש+בתו, וזה נחשב צורה זרה, בלתי נורמטיבית.
לפיכך, בנים מואבים ועמונים - אינם יכולים
להיטמע בקהל ישראל כי הם צורה זרה בלתי נורמטיבית ולא ניתנת לתיקון.
לעומתם, נשים מואביות ועמוניות, כיוון
שהיסוד החומרי שלהן הוא הדומיננטי - הן ניתנות לעיצוב מחדש ע"י נישואין
לישראל.
הן ראויות לבוא בקהל ישראל מצד בריאתן
כנשים שהן חומריות המצפות לעיצובן ע"י בני זוגן. הנישואין בין בת מואב לבן
ישראל הם שהביאו לעולם פרי חדש. הן מזגו בישראל את יסוד הצורה השלטת והמוציאה
מקרבה שלטון ומלכות משיח.
רות נישאה לבועז מיהודה וילדה את עובד
שהוליד את ישי שהוליד את דוד משיח ה'.
נשאלת השאלה איך ישי לא קיבל את דוד להלכה?
הרי נצבת הייתה אשת ישי בחופה וקידושין כדת משה וישראל, והיו לדוד אחים. עצם זה
שפרש ממנה במשך שלוש שנים, בכך חטא לה ולה', הוא לא קיים את חלקו בהתחייבות על
הכתובה וכל טקס הקידושין. הוא לא עמד בהתחייבותו לספק לה עונתה. ועבירה גוררת
עבירה. לא תבעה אותו על הזלזול בה, ולא פרסמה את דבר פרישתו ממנה, היא גילתה את
זממו, מנעה ממנו חטא נוסף, מצאה דרך "להעביר" את כאבה בדרך הכי טובה
שיכולה להיות. בסופו של דבר שילמה על כך כשנחשדה, כי הילד איננו ממנו, מבעלה ישי,
הוא ממזר!?
יוצא מכך שההתייחסות אליה הייתה כאל סוטה,
בוגדת, שנעשה עמה חסד, ולא מגרשים אותה. היא נצרה את הסוד בלבה, כדי לא להלבין פני
בעלה.
