שבע נביאות

"תנו רבנן ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל... שבע נביאות מאן נינהו? (מי הן?) שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר" [מגילה י"ד].

בברייתא המובאת במסכת מגילה [י"ד, ע"ב] נמנות שבע נביאות שנתנבאו

להם לישראל: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר.

רשימה זו מעוררת, לכאורה, כמה תמיהות.

רק על שלוש מבין הנמנות בה נאמר במפורש במקרא שהן היו נביאות:

מרים - "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" [שמות ט"ו, כ'].

דבורה - "ודבורה אישה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא [שופטים ד', ד'].

חולדה - "... חולדה הנביאה... והיא יושבת בירושלים במשנה וידברו אליה" [מלכים ב', כ"ב, י"ד].

לעומתן, אביגיל וחנה כלל אינן ידועות כנביאות. מצד שני, יש לפחות נביאה אחת, המוזכרת במפורש בתנ"ך, אשר איננה כלולה ברשימה זו: "וגם לנועדיה הנביאה וליתר הנביאים אשר היו מיראים אותי" [נחמיה ו', י"ד].

גם החשבתה של שרה כנביאה, לעומת השמטת שמה של רבקה מן הרשימה אומרת דרשני. ואכן, הגמרא עצמה מעירה שהמספרים הנקובים בה באשר למספר הנביאים והנביאות אינם כוללים את כל הנביאים שנתנבאו להם לישראל במשך הדורות.

המקרא מתאר את מרים כנביאה ומשוררת, המנהיגה את "כל הנשים" במדבר ונושאת דברי שיר כביטוי לתודה בשם הציבור.

את דבורה הוא מתאר כנביאה ושופטת, המנהיגה "את ישראל" ויוזמת צעדים מדיניים מכריעים בתקופת השופטים.

את חולדה כמבשרת דבר האל להנהגת המקדש והנהגת הארמון בירושלים, ומתנבאת על גורל המלך יאשיהו והעם ביהודה, בשלהי תקופת המלוכה.

ואת נועדיה כמנבאת בתקופת שיבת ציון לצד נביאים אחרים. [נביאות במקרא ובמסורת חז"ל: נקודות מבט משתנות, פרופ' רחל אליאור, אתר חופש מאמרים וספרים]

שרה

מעלתה של שרה בנביאות מוכחת מן הדברים אשר אמר ה' לאברהם על אודות גירוש בנו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" [שמות כ"א, י"ב]. מכאן למדו שבמעלת נביאותה הייתה שרה גדולה אף מאברהם [תנחומא שמות, א']. ראייתה ארוכת הטווח מביאה לעמדה נחרצת מצידה, וזאת למרות הקושי המובן של אברהם לקבל גישה זו. "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני" [שם, שם, י'], קובעת שרה. היא מכירה היטב את הנפשות הפועלות, מצד אחד, ומכירה בייעוד של בית אברהם, מצד שני. שרה חשה בבירור שלישמעאל ה"מצחק" אין מקום במסגרת ייעוד זה ושאין לו שייכות לירושה הרוחנית של בית אברהם, ובהתאם לכך היא פועלת.

מרים

הראייה לרחוק היא מאפיין בולט בנביאותה של מרים: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" [שמות ב', ד']. התייצבותה של מרים באה ממקום של "דעה" - של ידיעה פנימית שאחיה יינצל בדרך כלשהי. עפ"י המדרש ניבאה מרים את הולדתו של משה ואת תפקידו המכריע בגאולת ישראל, ופעלה כדי להוציא נבואה זו אל הפועל. בשלב זה היא צופה מרחוק, לראות את הדרך שבה מתגשמת נבואתה. הגאולה בוא תבוא, האמינה מרים, ואכן כאשר היא הגיעה, התופים כבר היו בידיה ובידיהן של שאר נשות ישראל, לשיר, להודות ולהלל.

דבורה

בדור שאחרי ההתנחלות קמה דבורה. עם מותו של יהושע נוצר משבר בהנהגה ונתהווה פירוד בין השבטים השונים. דבורה קמה ודורשת אחדות. היא יוצרת חזית רחבה של שבטים.

בעוצמת האמונה שבה ובנחישותה הרבה מניעה דבורה את ברק ואת חילו ללחימה עד לניצחון. מלחמה זו מסיימת את כיבוש הארץ מיד הכנעני.

חנה

מחנה נלמדה התפילה בלחש: "וקולה לא ישמע" - שצריך להתפלל בלחש, ושאסור להגביה את הקול בתפילה.

לעומת דבורה, חנה ואביגיל אינן פעילות בזירה הציבורית, אבל לעמדתן האיתנה, ולאופן שבו הן נהגו, היו תוצאות הרות גורל.

בעימות המתנהל בינה לבין עלי הכהן, מנהיג הדור, מתגלה חנה כבעלת עמדה מוסרית עליונה. לטענתו בדבר שכרותה עונה חנה: "לא, אדוני" [שמואל א', א', ט"ו]. משפט שמשמעו, עפ"י חז"ל: "לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך" [ברכות ל"א, ע"ב]. מי שאינו מזהה מצוקה אמיתית, וממהר לדון לרעה מה שנראה כהתנהגות חריגה, אינו ראוי להיות מנהיג רוחני.

אימהותה של חנה נובטת במעמקים, מתוך ייסורים המלווים באמונה ובביטחון, עד כדי הענקת הילד שאך זה הפסיקה להיניק לה', לשרת בקודש. חנה התפללה תפילה אמיתית ונוקבת, ובזאת היא סללה דרך חדשה בעבודת ה'. לא לשווא הופכת תפילתה לדגם, בה"א הידיעה, של התפילה. לא במקרה הופך בנה לדגם האידיאלי של מנהיג, השקול כמשה ואהרן יחדיו [ראש השנה כ"ה, ע"ב].

אביגיל

הופעתה של אביגיל בחייו של דוד נסמכת למותו של שמואל. סמוך לעימות עם שאול, כאשר נבל הכרמלי מחזיר לדוד רעה תחת טובה, חש דוד בצורך להוכיח את כוחו, והוא מבקש להרוג את נבל ואת כל אשר לו, עד אשר מגיעה אביגיל. מצד אחד היא מונעת אותו מחטאים קשים, ומצד שני, היא מאמינה בו ובייעודו, ומנבאה את מלכותו. היא פועלת באופן נמרץ ונחרץ למניעת הרצח, בהיותה משוכנעת כי מעשה כזה רק יכתים את דרכו של דוד להיות "משיח ה'": "... וציווך לנגיד, על-ישראל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב.. ולשפוך דם חינם" [שמואל א', כ"ה, ל'-ל"א]. דוד משתכנע מדבריה ומודה לה' אשר שלח לקראתו את אביגיל בטרם יעשה את המעשה הנחפז. בסופו של דבר מלכותו מוכיחה את עצמה: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו [שמואל ב', ח', ט"ו].

חולדה

בזמן שקדם לחורבן חייתה חולדה הנביאה, ובעת המצוקה הנוראה היא שימשה כתובת נאמנה לשליחי המלך יאשיהו. לפנייתו היא עונה בדברים קשים אודות הפורענות הממשמשת ובאה, אם כי יש בדבריה גם פן אישי ורך [מלכים ב', כ"ב, ט"ו-כ'].

אסתר

אסתר המלכה היא דמות מקראית, גיבורת מגילת אסתר ונס ההצלה של חג הפורים. מתוארת במגילת אסתר כאשתו של אחשוורוש לאחר ושתי. על פי חז"ל, היא גם אחת משבע הנביאות שהיו בעם ישראל בתקופת המקרא, אסתר היא האישה אודותיה מסופר בצורה הרחבה ביותר בתנ"ך. ובאשר לאסתר, היא הגיעה למלכות והצילה את עמה מכליה באותו הדור.

הפסוק שעליו מבססת הסוגיה את נביאותה של אסתר הוא: "ותלבש אסתר מלכות" [אסתר ה', א'], המתפרש: "שלבשה רוח הקודש" [מגילה י"ד, ע"ב]. פסוק זה מסמן מפנה דרמטי בדרך התנהלותה של אסתר. באחת, היא הופכת מנערה תלותית ופסיבית, שנלקחה לארמון, לאישיות פעילה, המאמינה ביכולתה לשנות את רוע הגזירה ולהביא פדות לעמה.

לאחר סדרה של תעניות ותפילות היא מתחילה לפעול ביד רמה, מתוך אמונה מוצקה ביד האלוהית המסובבת את הדברים. צעד אחר צעד, תוך כדי הפעלת קסמיה באופן מתוחכם, היא מביאה לניצחון הצדק ולהצלת עמה. לאחר הניצחון היא פועלת להנצחת הנס, כדי שגם הדורות הבאים ילמדו את המסר.

המשותף לשבע הנביאות

אף לא על אחת מן הנשים הנזכרות ברשימה זו נאמר במפורש שהייתה לה התגלות אלוהית. חולדה היא היחידה המביאה את דבר האלוהים לשומעיה, המבקשים לדעת מה היא מנבאה באותם ימים קשים. שאר הנביאות אינן נושאות בפיהן את דבר האל. נבואתן איננה חיצונית להן, אלא נובעת ממקור פנימי רב עוצמה. היא באה ממקום של אמונה מושרשת ושל וראיה רחוקה לעתיד, והיא מפעילה את כל ישותן. נבואתן של נשים אלה אינה מתמקדת בתוכחה על חטאי עבר והווה, אלא בהתכוונות מעשית לעתיד אחר. ראייתן הפנימית של נשים אלו, שזכו להיקרא נביאות, יחד עם אמונתן ביכולת לשנות את המציאות, נותנת להן את הכוח לקום ולפעול בנחישות וללא לאות להגשמת החזון שלהן, לטובת עמן.

שבע הנביאות נתגלו בשעות של משבר לעתיד העם. הן היו דמויות מפתח, בעלות חזון. רובן ככולן פעלו מתוך ביטחון כי בכוחה של אמונתן אפשר לשנות את המציאות. כל אחת מהן ניצבה בפתחה של תקופה משמעותית בתולדות האומה, ראתה את הנולד, והקדימה את תקופתה בכינון היסודות לבניינה.

שבע הנביאות מייצגות אפוא נשים שעמדו בפתחן של תקופות מכריעות בתולדות העם והטביעו את חותמן עליהן. מן השלבים של בניין יסודות האומה וגאולתה מבית עבדים, ועד לזמנם של החורבן והגלות; שבע, כמספר המבטא את מסגרת הזמן בכללותה.

גם בשערן של התקופות הבאות ניצבו נשים אשר רוח של נבואה מילאה אותן, אף אם לא הייתה זו כבר נבואה במובן המלא של המילה. בכל דור ודור ניצבו נשים, גם לנוכח נסיבות קשות ביותר, אשר הפיחו רוח של אמונה ושל ביטחון בגאולה, ופעלו בכוחן זה למען חיזוקו של נצח ישראל.

נשים נביאות מתוארות במסורת המקראית כתופעה מובנת מאליה, שאינה נושא לתמיהה, לפקפוק או ללבטים. רוח נבואה עשויה להיאצל לנשים וגברים כאחד בתקופות שונות ובנסיבות שונות בהן מתבקשת דעת עליון, הנהגה בעלת השראה, ידע מרחיק ראות, יוזמה, ביקורת מושכלת על תפיסות שגורות, אחריות בענייני הכלל, ויכולת ביטוי לעוצמת החוויה של הציבור, לשמחתו או לכאבו במלל ובשיר. את היכולת לרדת לחקרה של המציאות ולבטא את המשתמע ממנה, לעמוד על הפער בין הרצוי למצוי ולנסח את המתבקש להלכה ולמעשה בלשון ייחודית ובהשראה אלוהית, מייחס המקרא לנשים ולגברים כאחד.

מסורת חז"ל, שהשוויון בין המינים הוא ערך זר לה, מתייחסת למסורת המקראית בדבר נבואת נשים מזווית שונה לחלוטין. עפ"י השקפת חכמים אין מקום לנשים בהנהגה, בפעילות ציבורית, בעמדות בעלות סמכות, בעולם הלימוד והיצירה, בהנהגה רוחנית, משפטית או פולחנית. עמדה זו ניצבת בסתירה ברורה למסורת המקראית, חייבה התייחסות שונה באופן מהותי לדמויות הנשים שנזכרו במקרא כמחוננות ביכולת הנהגה, בהשראה נבואית, בכושר שיפוט, בחכמה, שירה ודעת, בקול בעל משמעות ציבורית, או בכישרון יצירה החורג מגדר הרגיל.

חכמים שכוננו תפישה לא שוויונית ברשות הרבים והרחיקו את ציבור הנשים מעולם הסמכות והדעת, ביקשו להמעיט ולגמד את דמותן של הנשים יוצאות הדופן שנזכרו לדורות כנביאות שופטות ומשוררות. הם עשו זאת באמצעות פרשנות שטשטשה את ייחודן, המעיטה את משמעות התנבאותן, החליפה את יפי רוחן ביפי גופן, ולעתים אף הטילו ספק בהתנהגותן ובמוסריותן בהאירם אותן באור משפיל ועוין.

לארבע הנביאות, הנזכרות בלשון מפורשת במקרא כבעלות מעמד ציבורי בזכות שאר רוחן, הוסיפה מסורת חז"ל נשים שנודעו ביופיין במיניותן או באירוע יוצא דופן הקשור לגופן.

חכמים הוסיפו לשורת הנביאות את שרה, אביגיל ואסתר, שהמכנה המשותף להן בדברי הגמרא הוא שהיו יפות תואר: "ארבע נשים יפהפיות היו בעולם שרה, אביגיל, רחב ואסתר" [בבלי, מגילה, ט"ו, ע"א]. שלא במפתיע, הקשר הדיון בהמשך הציטוט הוא זנות, ערווה ופיתוי, ולא נבואה או שאר רוח.

שבע הנביאות שחכמים מונים הן: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר [בבלי, מגילה, י"ד, ע"א]. ברשימה המעמעמת את ייחודן של אלה, שרוח נבואה יוחסה להן במקרא במפורש (מרים, דבורה וחולדה), מעורבות הנביאות עם דמויות שסגולות גופניות יוצאות דופן נקשרו בשמן (שרה, אביגיל ואסתר - נודעו ביופיין, חנה ושרה - נגאלו מעקרותן), אך מעלה נבואית לא יוחסה להן. אולם דווקא הדרך בה מתארים חכמים את שלוש הנביאות שלגביהן יש מסורת מקראית מפורטת, מאירה את הבעייתיות שעלתה מן הפער בין העמדה המקראית לבין העמדה הרבנית (של החכמים), ששללה מנשים מעמד רוחני וכוח יוצר, אסרה עליהן קול ציבורי, המעיטה את דמותן והדירה אותן מעמדות השפעה, השראה, סמכות והנהגה.

על מרים בת עמרם ויוכבד מתעלמים הדוברים מנסיבות התנבאותה של מרים במקרא [שמות כ"ט] הקשורות במעמד ציבורי, בהשראה נבואית ופיוטית, בהנהגת כלל הנשים במדבר, בשירה נגינה וריקוד ברשות הרבים, לאות תודה לאל על המעבר מעבדות לחירות [שמות ט"ו; מיכה ו', ד'], והופכים את סיפורה ממאורע ציבורי-דתי רב משמעות לאירוע משפחתי ולסיפור משני הטפל לסיפור המרכזי של משה. המספרים מעתיקים את סיפור התנבאותה לימי ילדותה, ומחזירים אותה לתחום המשפחה, למרות שאביה משבח אותה על הבשורה ומגנה אותה על התבדות דבריה לכאורה וטופח על ראשה בכעס.

מרים הנביאה והמשוררת במקרא, הנושאת קולה בשיר ברשות רבים, הופכת במסורת חז"ל לאשת איש ומיילדת [סוטה י"א], המתוארת כאשתו של חור או כאשתו של כלב [סוטה י"א] וכאמו של בצלאל [שמות רבה, פרק מ"ה]. כלומר, היא מתוארת כילדה, כאשת איש, כאם וכבעלת מקצוע נשי בדרך הבאה לעמעם את ייחודה הנבואי ואת צביונה הציבורי יוצא הדופן.

דבורה מתוארת במסורת המקראית כנביאה, שופטת ומשוררת, שפעלה בתקופת השופטים אחרי מות אהוד בן גרא ושמגר בן ענת [שופטים ד', ד'-כ"ד, שופטים ה', א'-ל"א]. היא מוצגת כיוזמת מלחמה בשם האל, כמלווה את המצביא בקרב נגד הכנענים, וכמפרשת את מהות התמורות המתחוללות במלחמה זו בשירה בעלת עוצמה פיוטית נדירה.

דבורה הנביאה - מנהיגה בעלת מעוף ושופטת שעולים אליה לרגל, אישה עצמאית רבת תבונה, בעלת שיקול דעת רחב היקף הקשור בישועה וביוזמת מלחמה, בנבואה ובפירוש דבר האל, ובשירת תהילת האל - הופכת בפרשנות חז"ל לאישה הטווה פתילים להדלקה במקדש, ודואגת לשבת מתחת לתמר ברשות הרבים, כדי שלא תיחשד בעוון ייחוד עם המבקשים את עצתה ומשפטה.

את הביטוי אשת לפידות, המתפרש על משקל אשת חיל, כביטוי לעוצמה וכוח, הופכים חכמים לשלהבת הנר (לפיד) שאת פתילתו טווה דבורה. המעטת דמותה במסורת חז"ל מתעצמת ע"י פירוש הישיבה מ"תחת לתומר בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים" המתוארת במקרא כרקע לפסוק "ויעלו אליה בני ישראל למשפט" [שופטים ד', ה'] נובעת מדאגה לצניעותה.

מקומה רם המעלה ברשות הרבים, העולה בהרחבה מפשוטו של מקרא כמקום של סמכות, שיפוט, הנהגה, יוזמה, אחריות ציבורית, השראה ויצירה שאינו קשור בזהות מינית אלא במעלה רוחנית, בדעת, בתבונה, בכושר ביטוי וברוחק ראות - מעמד זה הופך במסורת חז"ל למקום שולי, הקשור בטוויה והדלקת נרות, ביראה ובצניעות.

חולדה הנביאה, המיוחסת בת ירושלים, המתנבאת באוזני הנהגת הארמון והנהגת המקדש בספר מלכים ב', הופכת בדברי חז"ל לצאצאית של רחב הזונה. אין היא מתוארת כנביאה בזכות עצמה, אלא כקרובתו של הנביא ירמיהו ההופכת לממלאת מקומו בשעת הדחק. הכהן הגדול והנהגת הארמון המתוארים במקרא כפונים אל חולדה בשל מעלתה הנבואית, פנו אליה לדברי חז"ל רק מחוסר ברירה, משום שנדרשו לירמיהו הנביא בזמן שזה נעדר מן העיר, בשעה שהלך להחזיר את עשרת השבטים [מגילה י"ד, ע"ב]. מסורת אחרת המובאת באותו מקום מנמקת את הפנייה לחולדה ולא לירמיהו בן זמנה בכך שנשים רחמניות הן. כלומר, מבטלות את ההתמודדות עם אמיתת המציאות בשל חולשתן, אולם דברי נבואתה הקשים והמפורטים במקרא אינם עולים בקנה אחד עם הנחה זו.

מסורת נוספת המנסה להמעיט את משמעות הפנייה הציבורית אליה אומרת, שירמיהו היה מתנבא בשווקים וחולדה אצל הנשים [פסיקתא רבתי פכ"ו], ומסורת אחרת מטילה ספק בעצם התנבאותה "וכי חולדה נביאה היא?" [פסחים ט'].

במסכת מגילה לגבי דבורה וחולדה אין מסתפקים בהמעטת דמותן, בטשטוש ייחוד נבואתן בהטעמת שוליותן ובהחלפת עיקר בטפל, אלא מגנים אותן על יהירותן ומשפילים את כבודן: חז"ל אומרים שיהירות אינה יאה לנשים. ואומרים שהיו שתי נשים יהירות ששמותיהן מאוסים, זיבורתא וכרכושתא. זיבורתא היא דבורה, המגונה על ששלחה לקרוא לברק במקום ללכת אליו. כרכשתא היא חולדה, שבנבואתה על הגורל הצפוי למלך אמרה "אמרו לאיש" במקום אמרו למלך [שם]. דבורה נאשמת ביהירות לא רק במסכת מגילה אלא גם במסכת פסחים ס"ו, שם נאמר שבגלל יהירותה ניטלה ממנה הנבואה.

זיבורית בלשון התלמוד היא - אדמה כחושה וגרועה, ובהשאלה כינוי לדבר גרוע שאין חפץ בו, היפוכו של הנכבד ויקר הערך.

דבורה הנביאה רמת המעלה זכתה לשם גנאי זה כיוון ששלחה לקרוא לגבר שיבוא אליה, במקום שהיא תלך אליו (דוגמא לביטוי ליחסי הכוחות הראויים בין המינים במחשבת חז"ל, שבהם האישה לעולם נחותה מן הגבר בתחום הציבורי וכפופה לו ברשות הפרט).

כרכשתא בארמית היא חולד ממין עכברוש נושא מחלות. ייחוס כינוי משפיל זה לחולדה הנביאה כיוון שלא נקטה בתואר הכבוד הראוי בפנייה למלך, מעיד על מהלך שבו נוקטת מסורת חז"ל בבואה להפוך על פניו את הדימוי העולה מפשט המסורת המקראית. חכמים יוצאים להפריך מסורות בהן מיוחסות לנשים מעלה רוחנית, מעמד, סמכות והנהגה באמצעות יצירת מסורות חלופיות בהן הן נקשרות לביזוי, שוליות והמעטת ערך.

חז"ל אינם חוסכים בפרטים המדגישים את הווייתן הגופנית של הנביאות שנוספו במסורת התלמודית: שרה, אביגיל ואסתר נקשרות ביופי, בחשק ובפיתוי, וממילא מתמעטת משמעות חכמתן או העזתן ומתמעט משקלן הרוחני.

משמעות נבואתן מתבארת בהקשר גופני מובהק: "אמר ר' יצחק: יסכה זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה (ראתה) ברוח הקודש. שנאמר: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. דבר אחר, יסכה שהכול סוכין ביופייה" [מגילה י"ד, ע"א].

אביגיל "אישה טובת שכל ויפת תואר" [שמואל א', כ"ה, ג'] שהצילה בחכמתה, באנושיותה ובאומץ לבה את דוד מ"לִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם" [שם, כ"ה, ל"א], נקשרה בדברי חז"ל לדם נידה ולגילו גופה המבהיק ביופיו ומאיר את חשכת זעמו של דוד, ונקשרת לנבואה כי דבריה הנאמרים במפגש הלילי "תהיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" [מגילה, שם].

אסתר, אהובתו של אחשוורוש גרה בהרמון הנשים, סיפורה מסופר במגילה המביעה בתמצית את אושיות ההסבר בחברה הגברית: "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן מגדול ועד קטן... להיות כל איש שורר בביתו..." [אסתר, א', כ', כ"ב]. נאמר: "ותלבש אסתר מלכות, אלא שלבשתה רוח הקודש" [מסכת מגילה, שם].

המכנה המשותף לנביאות שהוסיפו חז"ל הוא, תחום פעולתן קשור ביפי גופן, בתחום צנעת הפרט או בתחום הפיסי הנראה והנחשק, ולא ברשות הרבים, בתחום הרוחני הנשמע, הנקרא או הנכתב. זאת בניגוד לנביאות המוזכרות במקרא שתחום פעולתן היה בזירה הציבורית, בכוח שאר רוחן, ולא בזכות חן יופיין.

הטעמת המימד הגופני בדמות הנשים המקראיות וקישורן במובלע ובמפורש לתחום הערווה, מבאר כיצד נשים שקולן נשמע ברמה בתקופה המקראית, נקשרות ל"קול באישה ערווה" בתקופה המשנאית-תלמודית. [נביאות במקרא ובמסורת חז"ל: נקודות מבט משתנות, פרופ' רחל אליאור, אתר חופש מאמרים וספרים]

בתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ד א'-ב' גמרא:
שבע נביאות מאן נינהו: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר.  

שרה - דכתיב "אבי מלכה ואבי יסכה" [בראשית י"א, כ"ט]. ואמר ר' יצחק: יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקדש, [בראשית כ"א, י"ב] שנאמר: "כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה".

יסכה שהכול סוכין ביופייה.

מרים - דכתיב [שמות ט"ו, כ'] "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן", ולא אחות משה. אמר ר' נחמן אמר רב: שהייתה מתנבאת כשהיא אחות אהרן ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל, ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה. עמד אביה ונשקה על ראשה. אמר לה: בתי נתקיימה נבואתך. וכיוון שהשליכוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה (טפיחה מלשון הכאה, חבטה) ואמר לה: בתי, היכן נבואתך? היינו דכתיב [שמות ב', ד'] "ותיתצב אחותו, מרחוק, לדעה", לדעת מה יהא בסוף נבואתה [בבלי, מגילה, י"ד, ע"א].

דבורה - דכתיב "ודבורה אישה נביאה, אשת לפידות" [שופטים ד', ד'] מאי אשת לפידות שהייתה עושה פתילות למקדש "והיא יושבת תחת תומר" [שופטים ד', ה']. מאי שנא תחת תומר, אמר ר' שמעון בן אבשלום: משום יחוד דבר אחר מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים.

חנה - דכתיב [שמואל א', ב', א'] "ותתפלל חנה, ותאמר, עלץ ליבי בה', רמה קרני בה'", רמה קרני, ולא רמה פכי דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן. [שמואל א', ב', ב'] "אין קדוש כה', כי אין בלתך" אמר רב יהודה בר מנשיא: אל תקרי בלתך אלא לבלותך שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם מדת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו אבל הקדוש ברוך הוא מבלה מעשה ידיו. [שמואל א', ב', ב'] "ואין צור, כאלוהינו"; אין צייר כאלוהינו. אדם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעיים, אבל הקב"ה צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעיים.

אביגיל - דכתיב [שמואל א', כ"ה, כ'] "והיה היא רוכבת על החמור, ויורדת בסתר ההר"; בסתר ההר מן ההר מיבעי ליה, אמר רבה בר שמואל: על עסקי דם הבא מן הסתרים נטלה דם והראתה לו אמר לה וכי מראין דם בלילה אמרה לו וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה מורד. מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה, אמרה לו: עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם. אמר לה: "ברוך טעמך, וברוכה את: אשר כליתני היום הזה, מבוא בדמים" [שמואל א', כ"ה, ל"ג] דמים תרתי משמע. אלא מלמד שגילתה את שוקה והלך לאורה ג' פרסאות אמר לה השמיעי לי אמרה "ולא תהיה זאת לך לפוקה" [שמואל א', כ"ה, ל"א] זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע ומסקנא הכי הואי [שמואל א', כ"ה, כ"ט] "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", כי הוות מיפטרא מיניה [שמואל א', כ"ה, ל"א] אמרה ליה "והטיב ה' לאדוני, וזכרת את אמתך"; אמר רב נחמן: היינו דאמרי אינשי איתתא בהדי שותא פילכא איכא דאמרי שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מיטייפי.

חולדה - דכתיב [מלכים ב', כ"ב, י"ד] "וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור..." ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנבא איהי אמרי בי רב משמיה דרב.

חולדה קרובת ירמיה היתה ולא הווה מקפיד עליה ויאשיה גופיה היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה אמרי דבי רבי שילא מפני שהנשים רחמניות הן ר' יוחנן אמר ירמיה לא הווה התם שהלך להחזיר עשרת השבטים.

ומנלן דאהדור דכתיב "כי המוכר, אל הממכר לא ישוב" [יחזקאל ז', י"ג]. אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיבטל אלא מלמד שירמיה החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהן.

דכתיב [מלכים ב', כ"ג, י"ז] "ויאמר, מה הציון הלז, אשר אני רואה; ויאמרו אליו אנשי העיר, הקבר איש האלוהים אשר בה מיהודה, ויקרא את הדברים האלה אשר עשית, על המזבח בית-אל"; וכי מה טיבו של יאשיהו על המזבח בבית אל. אלא מלמד שיאשיהו מלך עליהן. רב נחמן אמר: מהכא [הושע ו', י"א] "גם יהודה, שת קציר לך, בשובי, שבות עמי".

אמר רב נחמן: חולדה מבני בניו של יהושע הייתה כתיב הכא [מלכים ב', כ"ב, י"ד] "בן חַרְחַס". וכתיב התם [יהושע כ"ד, ל'] "בתמנת סֶרַח" [כתיב סרח וכתיב חרס; אמר ר' אלעזר: בתחילה (לפי כיבוש יהושע) פירותיה כחרס, ולבסוף פירותיה מסריחין (מרוב שמנן). ואיכא דאמרי: בתחילה מסריחין, ולבסוף כחרס נשמרים יפה; בבא בתרא קכ"ב: ושם ברש"י]

איתיביה רב עינא סבא לרב נחמן: שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה ואלו הן: נריה, ברוך ושריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל ושלום.

רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה הייתה.

כתיב הכא בן תקווה וכתיב התם [יהושע ב', י"ח] "את תקוות חוט השני". אמר ליה עינא סבא: ואמרי לה פתיא אוכמא מיני ומינך תסתיים שמעתא דאיגיירא ונסבה יהושע ומי הוו ליה זרעא ליהושע והכתיב [דברי הימים א', ז', כ"ז] "נון בנו, יהושע בנו" בני לא הוו ליה בנתן הוו ליה.

אסתר - דכתיב [אסתר ה', א'] "ויהי ביום השלישי, ותלבש אסתר מלכות"; בגדי מלכות. מיבעי ליה אלא שלבשה רוח הקדש כתיב הכא ותלבש וכתיב התם [דברי הימים א', י"ב] "ורוח לבשה את עמשי". אמר רב נחמן: לא יאה יהירותא לנשי תרתי נשי הויין וסניין שמייהו חדא שמה זיבורתא וחדא שמה כרכשתא זיבורתא כתיב בה.

[שופטים ד', ו'] "ותשלח ותקרא לברק" ואילו איהי לא אזלה לגביה כרכושתא כתיב בה [מלכים ב', כ"ב, ט"ו] "אמרו לאיש", ולא אמרה אמרו למלך.