הנשים במשפחת דוד המלך - מיכל אשת דוד המלך הראשונה

בת זוגו הראשונה של דוד היא מיכל, בתו של שאול המלך.

הנסיבות ברקע הזיווג הן קשות: זמן קצר לאחר שדוד הורג את גלית וזוכה לתהילה, שאול חרד למעמדו ולכבודו בקרב העם. הוא מציע לדוד לחבור אליו בקשרי משפחה, באמצעות נישואיו למרב, בתו הבכורה. זיווג זה לא יוצא אל הפועל, שכן מרב נישאת לאדם אחר (עדריאל המחלתי).

המקרא מבהיר כי מלכתחילה קיווה שאול שהשידוך, והתפקיד הצבאי הבכיר שיינתן לדוד בעקבותיו, יביא למותו של החתן בקרב נגד הפלישתים: "וְשָׁאוּל אָמַר אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ וּתְהִי בוֹ, יַד פְּלִשְׁתִּים" [שמואל א', י"ח, י"ז].

שאול מוצא מיד חלופה לבת הבכורה, ומציע לדוד את מיכל, בתו השנייה. זאת לאחר שנודע לו על אהבתה ללוחם הצעיר: "וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו" [שמואל א', י"ח, כ'].

תאור האהבה מציב את מיכל במקום ייחודי במקרא - היא הדמות הנשית היחידה שהתנ"ך מזכיר את אהבתה לגבר. לעומת אזכור זה, אין כל עדות בסיפור לחיבה כלשהי מצד דוד למיכל.

הזיווג בין מיכל לדוד נועד, במובן המוצהר, לקשור קשרי נישואין בין הלוחם לבין בית המלוכה. בכך בוודאי הסתכמה מטרתו של דוד, שלמעשה השתמש במיכל למטרתו הפוליטית. לעומתו, מטרתו האמיתית של שאול, המקנא בנער בעל התהילה, הייתה ונותרה להביא למותו. לשם כך הוא הכריז על תמורה בלתי אפשרית מצד החתן למשפחת הכלה - מאה ערלות פלשתים: "וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים" [שמואל א', י"ח, כ"ה].

לצערו, דוד הצליח במשימה ושב אל שאול עם מאתיים עורלות. הוא נישא למיכל, והפך לאויבו המר של אביה. זמן קצר לאחר מכן שלח שאול את אנשיו להרוג את דוד.

מיכל נאלצה לבחור בין נאמנותה לאביה לבין נאמנותה לבעלה. היא בחרה בבעלה, והזהירה אותו מפני רודפיו. דוד ברח וניצל, אך מיכל נותרה מעתה ולמשך זמן רב בבדידותה.

שאול זעם, ובהמשך הוא מעניש את בתו מיכל בהרחקה מחצרו ובנישואים כפויים במקביל לפלטיאל בן ליש [שמואל א', כ"ה, מ"ד]; עפ"י פרשני המקרא לא היו אלה נישואים, כי אם קשרי השגחה של הגבר על האישה.

גורלה המר של מיכל התעצם שבעתיים לנוכח עיתוי המעשה - רגעים ספורים לאחר הדיווח על נישואיו של דוד עם בת זוגו השנייה אביגיל.

תשע שנים שהתה מיכל בבית פלטיאל בן ליש, עד שהושבה לדוד לאחר המלכתו על ישראל [שמואל ב', ג', י"ג-ט"ו]. במשך שנים אלה לא מדווח על כל התעניינות מצד דוד בשלומה, וגם לא על ניסיונות לחידוש הקשר מצידו. התחושה העולה מן הכתובים היא כי השנים לא היטיבו עם הקשר, וכי בין השניים שררה עוינות מסוימת. מקורה של תחושה זו בהתעלמות מצד דוד, אך גם מן הדיווח המקראי על בכיו של פלטיאל בעת הפרידה המאולצת ממיכל - דיווח המרמז על התפתחותו של קשר חיובי שהתפתח ביניהם בזמן שהותה בביתו.

ביטוי ממשי לעוינות בין מיכל לדוד מופיע, עם הבאת ארון הברית לעיר דוד. במהלך האירוע החגיגי בוחר המלך להצטרף לשמחה והוא רוקד וצוהל יחד עם המון העם. מיכל, שצפתה בו מחלון הארמון, בזה לו על התנהגותו: "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ" [שמואל ב', ו', ט"ז]. מיכל לא שמרה את תחושותיה לעצמה, ומיד כשפגשה את דוד ביקרה אותו קשות על התנהלותו שאינה תואמת את מעמדו של מלך.

בשלב זה מגיע אחד הקטעים הדרמטיים והקשים ביותר שמספק המקרא בכל הנוגע לענייני זוגיות. הן הטענה של מיכל והן תגובתו של דוד מנוסחות בציניות ובחריפות: "וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּלבֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה." [שמואל ב', ו', כ'-כ"ב].

המלך לא הסתפק בתגובה זו, ובחר להרחיק את מיכל מעליו מעתה ועד עולם. המקרא אינו מדווח במפורש על הגזרה, אך ניתן ללמוד עליה מן הפסוק המובא מיד לאחר העימות בין בני הזוג - פסוק המתאר את תוצאותיה של הגזרה: "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ" [שמואל ב', ו', כ"ג].

הפרשן מלבי"ם (מאיר לייב בן יחיאל מיכאל, מן המאה ה-19), מסביר כי: בביקורתה על התנהגותו של בעלה כמלך ישראל, כיוונה מיכל להדגיש את נחיתותו ביחס לאביה, המלך שאול, שהקפיד על התנהלותו המכובדת של בית המלוכה. ביקורת משפילה זו היא שהביאה את דוד לפתוח את תגובתו באזכור בחירתו על ידי האל, והעדפתו על פני מלוכת שאול [פירוש מלבי"ם לשמואל ב', ו', ט"ז]. פירוש זה מגלם את אחד ההיבטים הטרגיים בחייה של מיכל - העדפת הבעל האהוב בצעירותה חלפה והתחלפה, באכזבתה, ובהעדפת האב. אלא שהעדפה זו וההכרה בטעותה, באה לעולם מאוחר מדי. את אביה לא תוכל עוד לפצות. בעלה הרחיק אותה מביתו, והיא נותרה בודדה. בדידותה וניתוקה של מיכל מענייני הממלכה אפשרו לה לשמש כאומנת ל-5 ילדי אחותה מרב.

עפ"י התלמוד, מסירותה בתפקיד זה עמדה ברקע הקביעה המקראית בדבר היותה האם לילדים אלה: "וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי" [שמואל ב', כ"א, ח']. עדריאל היה בעלה של מרב, ומכאן הסיקו חכמי התלמוד כי התנ"ך אינו מייחס למיכל אימהות ביולוגית על ילדיו, אלא רק את תפקיד האומנת המסורה.

במקום אחר מייחס לה התלמוד ילד משלה. במסגרת אזכור ילדי דוד בעת משיחתו למלך יהודה מצוין גם יתרעם, בן עגלה אשת דוד.

בפרשנות התלמודית נקבע כי עגלה היא מיכל, ושיתרעם הוא הבן המשותף לה ולדוד. התלמוד מקשה ושואל כיצד זה ייתכן שהיה לה ילד, שהרי נאמר עליה כי לא זכתה לילד "עד יום מותה". והתשובה: הילד נולד ביום מותה ממש: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה".

אמר רב חסדא: "עד יום מותה לא היה לה. ביום מותה היה לה" [תלמוד בבלי, סנהדרין, ב']. פרשנות זו מעט מאולצת, שכן המקרא מייחס את לידת יתרעם לתקופת מלכותו של דוד בחברון, טרם הפיכתו למלך על ישראל, ולפני העימות בינו לבין מיכל והרבה לפני יום מותה.

התלמוד מציע כי יתרעם אכן נולד בחברון למיכל (היא עגלה) ולדוד, והפסוק הקובע כי "למיכל בת שאול לא היה ילד עד יום מותה" מכוון לתקופה שבין יום העימות בינה לבין דוד ועד יום מותה.

גם בפרשנות זו יש קושי מסוים, שכן בעת ישיבתו בחברון ישבה מיכל בבית פלטיאל בן ליש, כך שהתעברות מדוד המרוחק נראית בלתי סבירה.

קושי זה מרמז כי בניגוד לעמדת התלמוד, עגלה לא הייתה מיכל, אלא אישה אחרת שישבה בבית דוד בחברון. כך או כך, מנקודת המבט התלמודית ניתן לומר כי על אף נטישתה, מיכל בת שאול נותרה מוקפת בילדי המשפחה - ילד אחד פרי בטנה, וילדי אחותה.