יוֹכֶבֶד בת לוי בן יעקב, אשת עמרם ואמם של מרים הנביאה,
אהרון הכהן, ומשה רבנו. בזכות החלטתה להחביא את משה בתיבה ולשלוח אותו על מי
היאור, ניצל משה מפקודתו של פרעה להשמיד את כל הבנים הזכרים של עם ישראל, וכך הגיע
אל בת פרעה וניצל.
אמו של משה מופיעה בפנינו לראשונה בראשית פרק ב' בספר שמות: "וילך איש, מבית לוי;
וייקח, את בת לוי. ותהר האישה, ותלד
בן; ותרא אותו כי טוב הוא, ותצפנהו שלושה ירחים. ולא יכלה עוד,
הצפינו, ותיקח לו תיבת גומא, ותחמרה בחמר ובזפת; ותשם בה את-הילד, ותשם בסוף על שפת
היאור."
לאחר שבתיה
בת פרעה מוצאת את התיבה, מרים, אחותו של משה, מציעה למענה מינקת עברייה, ומביאה את
יוכבד. [שמות ב', ד'-ח']
בת פרעה
מוסרת את הילד לידיה של יוכבד ומבקשת ממנה להניק אותו תמורת שכר. רק לאחר שהילד
גדל עד שאינו צריך לינוק, יוכבד מחזירה אותו לבת פרעה, שמעניקה לו אז את השם
"משה" ומגדלת אותו כבנה.
עפ"י מדרשה
רבה: ניתנו למשה עשרה שמות, והשם שנתנה לו יוכבד היה יקותיאל. [ספר הישר, פרק
כ"ה]
עפ"י
התלמוד, [תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א, עמוד ב'], יוכבד מופיעה כבר בפרק א'
בשם שפרה, בתור אחת "המיילדות העבריות", שסירבו להרוג את תינוקות בני
ישראל על אף דרישתו של מלך מצרים.
עם כל ההסתייגות ממעשי רמאות, התנ"ך
מכיר בעובדה שלעתים יש מצבים שבהם ניתן להצדיקם, בעיקר כאשר מי שנוקט אותם משולל
כוח רשמי. בייחוד ראוי לציון מקרה המיילדות במצרים, ששם הכתוב מנמק את המניע
לאי-הציות של המיילדות לפקודת פרעה (שהצריך שקר) - יראת אלוהים, משמע - חוש מוסרי
טבעי (שמות א', י"ז), ואף מציין את השכר האלוהי שבו זכו המיילדות
(שם:כ"א).
עוד מוסר
התלמוד [שם, י"ב, א'], שבעלה עמרם גירש אותה לאחר שפרעה גזר מיתה על התינוקות
הזכרים של בני ישראל. מרים, בתו הבכורה, שכנעה אותו לשאת אותה מחדש כשהיא טוענת
כלפיו: "פרעה גזר רק על הזכרים ואתה גוזר בין על הזכרים ובין על
הנקבות", הוא נשא אותה מחדש והם ילדו את משה.
בספר במדבר,
כ"ו, נ"ט - נאמר: "ושם אשת עמרם, יוכבד בת לוי, אשר ילדה אותה
ללוי, במצריים..."; מכאן שיוכבד נולדה במצרים.
המדרש דן
בשאלה, איך יתכן שהיא נכללת בין שמות בני ישראל הבאים מצרימה [שהיו 33 בני לאה
אמנו ומופיעים ברשימה רק 32 שמות], יוצא מכך שהיא נמנתה למרות שעדיין לא נולדה.
במסכת סוטה,
אנו למדים: "לידתה במצרים ואין הורתה במצרים" [י"ב, א'].
מקום לידתה של יוכבד הוא לפי חז"ל - בין החומות: כאשר הגיעו יעקב
ובניו למצרים, בדרך, עם הכניסה למצרים, נולדה.
בתיאור הירידה למצרים (בראשית מ"ו, ט"ו), נאמר שירדו למצרים
שלושים ושלש נפשות.
אבל במניין השמות, מצויים רק שלושים ושנים נפש.
כדי ליישב סתירה זו משיב רש"י: שלושים ושלוש - ובפרטן אי אתה
מוצא אלא שלושים ושנים, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר
(במדבר כ"ו, נ"ט) "אשר ילדה אותה ללוי במצרים", לידתה במצרים
ואין הורתה במצרים: בדרך זו ניתן למנות את יוכבד בין
יורדי מצרים, למרות שנולדה בדרך.
על הנישואין
מחדש (עפ"י התלמוד) של עמרם ליוכבד, נאמר בספר שמות, פרק ב', פסוק א': "וילך
איש מבית לוי וייקח את בת לוי", ובהמשך נולד משה.
רש"י,
מנסה לעשות סדר בתאריכים. כאשר עמרם החזיר את יוכבד "היא הופכת להיות
נערה", למרות שכבר הייתה בת מאה ושלושים שנה. לפי המסורת בני ישראל היו
במצרים מאתיים ועשר שנה. כאשר יצאו, היה משה בן שמונים שנה. כלומר, יוכבד התעברה
מעמרם כאשר הייתה בת מאה שלושים.
רבי אברהם
אבן עזרא, מוסיף כי בפיוט לשמחת תורה, נאמר: "יוכבד אמי אחרי התנחמי והיא בת ר"נ",
אומר 250 שנים. יוצא מזה שיוכבד ילדה את משה כאשר הייתה בת 130 שנים ויש שחלקו על
כך ויטענו, כי ילדה בגיל 250 שנים.
הרמב"ן,
דן בגילו של אביה, לוי בנו של יעקב אבינו. בבואו למצרים היה בן 53 שנה. ואם אחרי
ימים רבים, נגיע ל-100 שנה. ואז מוסיף הרמב"ן: "והנה יהיו בזה שני
פלאים, שיהיה הוא זקן כאברהם אשר הזכיר הכתוב [ספר בראשית י"ז, י"ז]: "הלבן
מאה שנה יולד", וכתיב: "ואדני זקן", ותהיה היא זקנה בלידת משה
"ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי, הנה יהיה פלא גדול משל אברהם". מסכם
הרמב"ן: "והנה אם יהיו ימי יוכבד כימי אביה, ותתקיים לזקנתה כמשפט
הנשים, איננו פלא אם תוליד בזמן אשר נתנו לה רבותינו, מפני שרצה האלוהים לגאול את
ישראל ע"י האחים האלה ולא הגיע הקץ, ולכן, איחר לידתם ימים רבים עד כי זקנה
אמם. ולא ייפלא מה' דבר".
עובדת הולדת
יוכבד עם הירידה לגלות והולדת בנה משה (בתור מושיע עם ישראל מהגלות), מעלה את
הרעיון של רבקה רביב מאוניברסיטת בר-אילן מציגה במאמרה - בשבעים נפש ירדו אבותיך
מצרימה: "לידת יוכבד בת לוי מהווה תרופה למכת הגלות. שהרי זכתה יוכבד וילדה
את משה שיעמוד בראשם של ישראל ביציאת מצרים". וכך עם הירידה לגלות כבר נולדה
ישועתם ממנה. את הרעיון שברגע הקשה ביותר כבר נוצרת הדרך לישועה, מצינו עוד במקרא.
בפרשת וישב, בין סיפור מכירת יוסף לסיפוריו של יוסף במצרים, שיבץ הכתוב את סיפור
יהודה ותמר. ועל כך נאמר: "שבטים היו עוסקים במכירתו של יוסף, ויעקב היה עוסק
בשקו ובתעניתו, ויהודה עוסק לקחת אשה, והקב"ה בורא אורו של מלך המשיח".
עם ירידתם של
ישראל למצרים, כבר הוכנה יציאתם ממנה, באמצעות לידתה של יוכבד, אמו של משה. ולא
בכדי נוהגים לקרוא כהפטרה לפרשת ויגש את הכתובים במעודדים בספר יחזקאל ל"ז, כ"א:
"ודבר אליהם, כה אמר אדוניי יהוה, הנה אני לוקח את בני ישראל, מבין הגויים
אשר הלכו שם; וקיבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם".
עפ"י
המסורת, יוכבד קבורה בקבר האמהות שבטבריה, יחד עם צפורה אשת משה, אלישבע בת עמינדב
אשת אהרון הכהן, בלהה וזלפה נשות יעקב, ורחל אשת רבי עקיבא.
בעבר ציינו
את הקבר אבני בזלת שחורות, אך בתחילת המאה העשרים הן נעלמו ולא נותר מהן סימן.
בעיקר בעקבות הבניה החדשה בקריית שמואל.
בחקירה שעשה
רבי מלמד טולידנו בשנת תשט"ז 1955, נמצא באחת המפות באזור טבריה ציון קבר
קדוש. חלקה זו הייתה רשומה בטאבו ע"ש "כוללות הספרדים רמב"ה"
וכך זוהה המקום כ"קבר האמהות". בקיר הדרומי של הגדר מופיע שלט האומר:
"זה הקיר עומד על הקברים". מתחת לשלט יש גומחה להדלקת נרות.
מקורות על מקום הקבר
ר' יעקב ב"ר נתנאל הכהן מספר כי: מערת יוכבד מצויה במרחק של חצי פרסה מצפון לקבורת ריב"ז ורב כהנא שבטבריה.
ר' יעקב ב"ר נתנאל הכהן מספר כי: מערת יוכבד מצויה במרחק של חצי פרסה מצפון לקבורת ריב"ז ורב כהנא שבטבריה.
ר' שמואל ב"ר שמשון כותב באגרתו (1211) כי: יוכבד קבורה על הדרך
בארבל שמצפון לטבריה.
מחבר "תוצאות א"י" (אלמוני) משנת 1300 כותב: "ועל
הדרך כמו מיל מטבריה מערה, ושם יוכבד אם משה רבנו ומרים אחותו".
ר' משה באסולה (1522): "ומשם הלכנו רחוק מיל
למערה (הנראית) כמין כיפה וצד של מטה פרוץ ויש (שם) ב' כוכין מימין וג' (כוכין)
משמאל, וב' כנגד (המקום) הפרוץ ושם קבורת יוכבד ושתי כלותיה צפורה ואלישבע והאחרים
שלא נודעו בשם".
השל"ה הקדוש שבא לטבריה בשנת 1621 כותב: "חידוש אחד אכתוב לכם
שלא הייתי יודע ולא ראיתי בשום מדרש, כי יוכבד אם משה רבנו ע"ה חייתה זמן רב
ונכנסה לארץ הקדושה וקבורתה בטבריה".
