אֲחִינֹעַם
בַּת אֲחִימָעַץ אשת שאול, אמם של יהונתן, מלכישוע ואבינדב
שנפלו בקרב בגלבוע עם שאול אביהם, בנותיה מרב ומיכל, וישווי/איש בושת/אשבעל שירש
את המלוכה.
לאחר מעשה פילגש בגבעה, נהרגו כמעט כל בני
בנימין, פרט ל-600 איש שברחו לצוק והתחבאו שם. לאחר תפיסתם, נשבעו כל ישראל שאיש
לא ייתן את בתו לבני שבט בנימין. בני בנימין עשו תשובה, והיה חשש שהשבט יכחד.
חכמים מצאו פתרון הלכתי, לעקוף את השבועה. השבועה הייתה, שבנות ישראל לא תינתנה
לבני בנימין. אמרו חכמים, הן אמנם לא תינתנה, אלא תילקחנה על ידיהם, כי על לקיחה -
לא הייתה שבועה. גילו חכמים לבני שבט בנימין את המקום הסודי שבנות ישראל רוקדות
בשילה. המקום לא היה ידוע, כדי למנוע הפקרות. נשלחו לשילה אך ורק בחורים הגונים
וישרים. בני השבט הלכו לקחת להם נשים משם [שופטים כ"א, כ'-כ"א: "ויצוו, את-בני בנימין לאמור: לכו,
וארבתם בכרמים וראיתם, והנה אם ייצאו בנות שילה לחול במחולות, ויצאתם מן הכרמים,
וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילה; והלכתם, ארץ בנימין."]
סיפור חטיפתן של בנות שילה [שופטים
כ"א, ט"ז-כ"ד] מופיע בעקבות סיפור פילגש בגבעה ומלחמת שבטי ישראל
בשבט בנימין. במלחמה זו כמעט ונכחד שבט בנימין, ועל מנת להצילו הותר לבני בנימין
לכבוש את יבש שבגלעד [יָבֵשׁ גִּלְעָד עיר מקראית
בנחלת שבט מנשה שאנשיה לא לקחו חלק במלחמה] ולקחת את בנותיה לנשים, וכן
לחטוף מבנות העיר שילה.
שילה שכנה מצפון לבית-אל [שופטים,
כ"א, י"ט], בדרום הר אפרים.
בני בנימין חטפו את בנות שילה הבתולות
שיצאו לחולל בכרמים, ונשאו אותן לנשים [שופטים, כ"א, כ"א]. בין הבחורים
שיצאו משבט בנימין היה שאול בן קיש, הידוע כשאול המלך.
רש"י מביא מדרש: שאול היה ביישן, צנוע
וצדיק, ולא היה מסוגל לחטוף לעצמו נערה. אשתו לעתיד היא שעשתה זאת [שמואל א', כ',
ל'] "כשחטפו בני בנימין מבנות שילה שיצאו לחולל בכרמים, היה שאול ביישן ולא
רצה לחטוף, עד שראתה היא עצמה, והעיזה פניה ורדפה אחריו".
מהקללה שהטיח שאול בבנו יהונתן בגנות אמו:
"ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו: בן נעות המרדות הלוא ידעתי כי בחר אתה לבן ישי
לבושתך ולבושת ערות אמך"; אנו למדים על אחינועם שנחשבה מורדת ו"מעוותת
מוסר" ולא צנועה בעיניי שאול, ושלא חינכה את ילדיו כפי שרצה הוא, ועל כן יש
בהם פגם בגללה.
ובגלל שאין יהונתן "מתואם"
בדעותיו עם אביו, "עתה יאמרו השומעים, שאתה אוהב אדם שאני שונא, כי אינך בני,
ויהיה זה בושתך ובושת ערות אמך שיאמרו שזנתה..." [רד"ק שמואל א', כ, ל'].
חייה של אחינועם היו קשים מנשוא. בעלה בעל
רוח רעה, היה מכה בנו ומאיים עליו: "אלמלא לא היה שאול בן קיש מלקה את בניו
בכל שעה, היה רדפהו יהונתן בנו, כשאמר לו "בן נעות המרדות", אלא מתוך
שהיה אימתו של שאול עליו, לא רדפו לאביו.
מנין שהיה מלקה שאול ליהונתן בנו, שנאמר
"ויטיל שאול את החנית עליו להכותו", וכתיב "כי מות תמות
יהונתן" [אוצר המדרשים, אייזנשטיין, עמוד ל"ה].
לפי האמור, יהונתן היה המגן של אמו, לו רק
יכול היה, ובוודאי לא היה עובר בשתיקה על פגיעה לעיניי הנכבדים באמו. שאול אינו
מכבד את אשתו ומכנה אותה לעיניי כל בכינויים פוגעים ומעליבים, עד כדי "החשדתה"
בזנות. אחרים כאבנר, נהגו כבוד באשת המלך.
יהונתן בנה ננזף בפומבי ושמע את אביו מבזה
את אמו, אך לא מגיב כראוי: "כי הכלימו אביו שקראו בן נעות המרדות..."
[מצודת דוד, שמואל א', כ', ל'].
בניה נהרגו יחד עם אביהם במלחמה:
"וידבקו פלשתים את שאול ואת בניו ויכו פלשתים את יהונתן ואת אבינדב ואת
מלכישוע בני שאול", ולא ניתנו לקבורה.
בתה מרב כנראה נפטרה בדמי ימיה כי מיכל
מגדלת את ילדיה.
בתה מיכל נענשת בעקרות וניתנה בהיותה אשת
איש לאיש אחר.
איננו שומעים דבר על האישה הזו, שממנה יצאו
צדיקים כיהונתן ומיכל, והיא חמותו של אדם צדיק. לא נכתב עליה דבר והיא לא אמרה
מילה.
בנות שאול ואחינועם היו צדיקות. במיוחד
מרבים לספר בשבחה של מיכל, שהייתה מנחת תפילין וגידלה את בני אחותה, כבניה ממש.
בנות שאול ואחינועם נמנות עם הנשים שהחיים
המרו להן ביותר ופרשת חייהן עומדת בסימן הטרגיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה