נָעֳמִי היא דמות מקראית הנזכרת במגילת רות.
נעמי אם המשפחה המוזכרת במגילת רות, מיוחסת לשבט יהודה.
עקב הבצורת והרעב עוזבים נעמי ובעלה אלימלך עם שני ילדיהם את מולדתם
ועוברים להתגורר במואב. כעבור זמן מה מת אבי המשפחה, אלימלך. בני המשפחה, מחלון
וכיליון, נישאים לשתי מואביות, רות וערפה. מחלון נישא לרות וכיליון נישא לערפה.
עפ"י חז"ל, עגלון מלך מואב היה אבי או סבה של רות
["אמר ר' יוסי בר' חנינא: רות בת בנו של עגלון, בן בנו של בלק מלך מואב"
(בבלי, הוריות י', ב'; בבלי, סנהדרין, ק"ה, ב'; ו-נזיר כ"ג, ב';
וב-סוטה, מ"ז, א') לפי בעלי התוספות: "קיים מרחק של כ-200 שנה בין אהוד
לבועז ולכן רות הייתה צאצאית של כמה דורות" (בעלי התוספות, בבלי, יבמות,
מ"ח ב')].
לאחר זמן מתים אב המשפחה ושני בניו, ונותרות נעמי ושתי כלותיה. לאחר
שלא נותר לה דבר, מחליטה נעמי לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה
להניח לה. לעומת ערפה שנשמעת וחוזרת למשפחתה, רות מתעקשת ודבקה בחמותה, ואומרת:
"עמך עמי ואלוהיך אלוהיי".
לאחר שהן חוזרות לבית לחם והעיר כולה מופתעת מירידתה של נעמי מגדולתה
"הזאת נעמי?", הולכת רות בעצת חמותה לשדות, ללקט שיבולים אחר הקוצרים
כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים (מתנות עניים).
בשדה פוגשת רות את בועז. לאחר שבועז מפגין כלפי רות יחס חם, יועצת
נעמי לרות ללכת בלילה אל הגורן שם שוהה בועז בעת זריית השעורים, ולשכב למרגלותיו
במטרה לגרום לבועז לשאת אותה לאישה.
המדרש ברות רבא, פרשה ב': משלים את המקרא ומתאר תהליך של אובדן
הדרגתי, קודם הרכוש ולאחר מכן הנפשות. מסכם המדרש: "ותישאר האישה", אמר
ר' חנינא: "נעשתה שיירי שיירים"; מצבה האישי, הכלכלי והנפשי של נעמי הוא
קשה מאוד. אך נעמי לא שוקעת. היא מחליטה לפעול. תחילה היא מחליטה לחזור לבית לחם.
זוהי אינה החלטה קלה עבורה. האסון פקד את נעמי בניכר, כיוון שברחה לשם עם משפחתה
בזמן הרעב. המדרש ברות רבא, פרשה א': טוען כי הבריחה הייתה מסיבות אנוכיות, על מנת
שלא להתחלק ברכוש עם עניי העיר הגוועים; נעמי יודעת שבבית לחם כועסים עליה, שם לא
ראו בעין יפה את הליכתה ולא ברור אם יראו בעין יפה את חזרתה. אבל היא מחליטה
לחזור.
על מנת לתאר את תגובתה של נעמי לאסונה משתמש המקרא ברצף של פעלים: "ותקום...
ותשב (מלשון לשוּב ולא מלשון לשבת)... ותצא... ותלכנה... ותאמר..." [מגילת רות,
א'].
כבר מראשיתו של הסיפור ניכר שנעמי בוחרת בדרך פעילה ואקטיבית. היא
מחליטה להיאבק ולנסות לצאת ממצבה. נעמי בוחרת לקום ולחיות. בנוסף, בתוך השכול הקשה
ופחד הבדידות היא חושבת על כלותיה ומנסה לשחרר אותן ממחויבות כלפיה.
נעמי מתריסה כלפי מעלה: "המר שדיי לי מאוד... מלאה הלכתי, וריקם
השיבני ה'... וה' ענה בי, ושדיי הרע לי"; נעמי כועסת, היא חושבת שנעשה לה
עוול, אבל היא לא נשארת בתחום המילולי. היא מתחילה לנסות באופן הדרגתי לשנות את
מצבה, ורות עימה.
נעמי מכוונת את רות בכל צעדיה, היוצאת ללקט יחד עם יתר הנערות, ובמקרה
מגיעה לשדותיו של בועז. נעמי מורה לרות ללקט מעתה רק בשדותיו של בועז בן אחיו של
אבימלך, כיוון ששם תקבל יחס טוב. היא מזהירה אותה שלא תלקט בשדה אחר: "ולא
יפגעו בך, בשדה אחר"; וזה מה שרות עושה עד סיום עונת הקציר.
נעמי אינה מסתפקת בכך, היא נותנת לרות הוראות מדויקות כיצד לנהוג
בגורן על מנת שהמפגש בינה לבין בועז יביא לתוצאות הרצויות לשתיהן.
נעמי שיכלה להועיד את בועז לעצמה (היא הייתה כבת 40 ואולי פחות,
ועדיין יכלה להביא לעולם בנים, זאת לפי דבריה במגילת רות, א', י"ב-י"ג),
בחרה להועיד אותו לרות שסיכוייה להינשא וללדת היו טובים יותר.
נעמי עושה הכול על מנת להעמיד לעצמה זרע באמצעותה של רות כלתה.
קולן של נשות בית לחם משמיע את קול השתקמותה של נעמי.
רות טובה לנעמי משבעה בנים כיוון שאהבה אותה אהבה אמיתית ודבקה בה בכל
מאודה.
נעמי השכילה להשתקם יחד עם רות, והבן שנולד הוא באופן מלא גם בנה של
נעמי. ולכן השכנות מוסיפות ואומרות: "יולד בן לנעמי" [מגילת רות,
י"ז]. נעמי מגדלת את בנה של רות "ותהי לו לאומנת" [מגילת רות,
ט"ז].
בסופו של דבר אכן נושא בועז את רות לאישה ונולד להם בן בשם עוֹבֵד, לו משמשת נעמי כאומנת. מזיווג זה נולדה מלכות דוד, כפי שמספרת
המגילה: "ואלה תולדות פרץ, פרץ הוליד את חצרון. וחצרון הוליד את רָם, ורם הוליד את עמינדב. ועמינדב הוליד את נחשון, ונחשון הוליד את שַׂלְמָה. ושַׂלְמוֹן הוליד את בועז, ובועז הוליד את עובד. ועובד
הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד [מגילת רות, ד', י"ח-כ"ב].
משמעות שמה
מדרש רות רבה, מסביר את שמה: "שהיו
מעשיה נאים ונעימים" [רות רבה, ב', ה'].
במגילת רות, פרק א', כ': מבקשת נעמי מהנשים
כי יקראו לה בשם אחר: "ותאמר אליהן, אל תקראנה לי נָעֳמִי: קראנה לי מָרָא, כי הֵמַר
שַׁדַּי לי מאוד"; לשם מרא יש
משמעות הפוכה מזה של שמה הראשון 'נעמי'. היא מאמצת לעצמה שם המבטא את מר גורלה.
שמה החדש מָרָא
מעיד על השפעה ארמית על מחבר המגילה [יאיר זקוביץ, מקרא לישראל: רות, ירושלים,
מאגנס, 1990, עמ' 65].
הגיית השם
לגבי השאלה כיצד לבטא את השם נָעֳמִי,
כותבת האקדמיה ללשון העברית כי מילים שיש בהן הרצף קמץ וחטף קמץ, נחלקו העדות.
האשכנזים והתימנים מבטאים זאת בעת קריאת המגילה No'omi, בעוד הספרדים מבטאים על
פי מסורתם Na'omi. שתי ההגיות הללו מקובלות,
ואין סיבה לפסול אחת מהן. להבדיל, ההגייה Ne'omi נְעוֹמי - שגויה [האקדמיה ללשון העברית: צָהֳרַיִם, נָעֳמִי הגיית קמץ
לפני חטף קמץ].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה