בת-שבע היא דמות מקראית, אשתו של אוריה החתי.
בת-שבע הייתה פילגשו ולאחר מכן הפכה לאשתו
של דוד המלך.
הייתה אמו של שלמה המלך, יורשו של דוד.
[שמואל ב', י"א, ג']
בת-שבע בת אֱלִיעָם
בֶּן אֲחִיתֹפֶל [שמואל ב', י"א, ג'] היא אשתו של אוריה החיתי, שהיה
מפקד צבא ביבוס.
בת-שבע היא נכדתו של אֲחִיתֹפֶל
הַגִּלֹנִי (בן
העיר גילה), יועצו של דוד המלך [שמואל ב', כ"ג, ל"ד].
ייתכן שבראשיתה אין היא
בת משפחה ישראלית, אלא בת משפחה חיתית שעברה לשירותו של דוד לאחר כיבוש ירושלים.
רמז לאפשרות זו בשמה הנוכרי של בת-שבע כפי שמופיע בספר דברי הימים א', היא נקראת
בת שוּעַ בת
עמיאל [דברי הימים א', ג', ה'], לפי מקור זה, ילדה בת-שבע לדוד חמישה בנים: הראשון
מת מיד לאחר לידתו, שלמה, שמעא, שובב ונתן.
בת-שבע מוזכרת בעיקר בסוף ספר שמואל ב'
[פרקים י"א-י"ב] ובתחילת ספר מלכים [פרקים א'-ב']. נודעת בעיקר במעשה
הניאוף שלה עם המלך.
בספר שמואל היא מתוארת כדמות פסיבית שנלקחה
אל המלך, ואילו בספר מלכים היא מתוארת כדמות אקטיבית ודומיננטית שהשפיעה על דוד
המלך להכתיר את בנה שלמה למלך, ובזה למנוע את הכתרתו של היורש החוקי, אדוניה.
בספר ה-זוהר נכתב: בת-שבע מוכנה הייתה לו
לדוד מיום שנברא העולם. לשעבר אשת אוריה החיתי אשר נתן לה גט לפני צאתו לקרב (כפי
המנהג באותם ימים).
דוד חשק בבת-שבע, וכדי להשיגה גרם למותו של
אוריה בעלה בקרב נגד רבת עמון [שמואל ב', י"א]. לאחר מכן דוד נשא אותה לאישה
ונתן הנביא הוכיח אותו על כך במשל "כבשת הרש" [שמואל ב', י"ב,
א'-י"ב].
אוריה אכן נהרג בקרב,
ולאחר מותו נשא דוד את בת-שבע לאישה והיא ילדה בן לדוד. אז שלח ה' את נתן הנביא אל
דוד, ובמפגש בין השניים הוכיח נתן את המלך על מעשיו הבלתי ראויים. תוכחת הנביא
הוצגה באמצעות משל כבשת הרש. במשל זה תוארו שני אנשים, האחד עשיר, שבבעלותו כמות
רבה של צאן ובקר, והשני עני, שבבעלותו כבשה אחת בלבד. הכבשה האחת הייתה כל עולמו
של העני, והיה לה תפקיד מכריע בחייו ובחיי משפחתו. עפ"י המשל, האדם העשיר,
שנאלץ להעניק לאחד מאורחיו כבשה, בחר שלא לוותר על רכושו. במקום זאת גזל את כבשת
העני והעניקה לאורח; דוד, שלא הבין בתחילה את כוונתו של נתן, הכריז עם סיומו של
הסיפור כי יש להמית את העשיר בגין העוול שעשה. אז פנה נתן אל דוד ואמר לו כי הוא
עצמו החוטא אליו מכוון המשל: "אתה האיש... מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע
בעיני, את אוריה החיתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאישה, ואותו הרגת בחרב בני
עמון" [שמואל ב', י"ב, ז'-ט'].
פרשנות נוספת לפרשה זו
טוענת כי "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", בתלמוד במסכת שבת [שבת
נ"ו, א']. כי בזמנם המנהג היה כי "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט
כריתות לאשתו" כדי שבאם לא יחזור מהמלחמה ויוכרז נעדר, לא תשב אשתו בעגינותה,
ותוכל להינשא בשנית מתוקף כוחו של הגט. פרשני התלמוד מדגישים כי לא ניתן לומר
שאינו חטא כלל, שכן מעשה בלתי ראוי נעשה כאן בוודאי, אלא שלא חטא דוד את החטא
הפורמלי של בעילת אשת איש אשר העונש הוא מיתה.
נתן הוסיף ובישר לדוד
על עונשו - קביעת תקופת מלוכתו כתקופת מלחמות בלתי פוסקות: "לא תסור חרב
מביתך עד עולם" [שמואל ב', י"ב, י'].
כעונש מיידי על חטא דוד
מת הרך הנולד, בנם הראשון של דוד ובת-שבע.
לימים, בעקבות וידויו וחזרתו בתשובה של
דוד, ילדה בת-שבע בן אחר, שלמה, שהיה יורשו של דוד במלוכה.
בנם הראשון של דוד ובת-שבע מת [שמואל ב',
י"ב, ט"ו] ובנם השני הוא שלמה [שמואל ב', י"ב, כ"ד-כ"ה].
שלמה נבחר מבין כל בני דוד והפך ליורשו.
בת-שבע הייתה גבירה מכובדת מאוד בבית שלמה
המלך [מלכים א', ב', י"ג-כ"ב].
מאות שנים מאוחר יותר, נאלצו חז"ל
וממשיכיהם פרשני התנ"ך, להתמודד עם ההיבט הבעייתי באישיותו של דוד כפי שהוא
משתקף בסיפור יחסיו עם בת-שבע. מביניהם יש שיסנגרו על התנהגותו וניסו להצדיק אותה,
או לפחות לספק לה הסבר נסיבתי, ויש שהסתייגו ממנה, ובחרו בעמדה הביקורתית בה נקט
נתן הנביא.
בימי זקנתו של דוד, כאשר עלתה שאלת ירושתו,
הפך נתן הנביא לבעל בריתה של בת-שבע. הם חברו יחד כדי להזכיר למלך שהבטיח לשלמה את
כיסאו, ושכנעו אותו להמליך את בנו טרם מותו. בכך הפרו את עצת אלו שביקשו להמליך את
אדוניה, אחיו החורג של שלמה.
אחרי מות דוד ביקש אדוניה, באמצעות בת-שבע, לשאת את
אבישג השונמית (פילגשו של דוד בזקנתו), ובכך לקבע את מעמדו כיורש. בת-שבע אמנם
התערבה אצל בנה שלמה המלך למען אדוניה אך ללא הועיל: אף כי שלמה כיבד את אמו
והאזין לבקשתה, הוא שלח להרוג את אדוניה ואת יואב בן צרויה ושמעי בן גרא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה