דמותה
אשת איוב היא דמות מקראית, אשר אינה מזוהה
בשמה אלא בשם בעלה. דמותה מופיעה בפסוק אחד בספר איוב, פרק ב', פסוק ט'.
השטן מטיל דופי בדמותו החיובית של איוב
ומסית את ה' לפגוע בו. על אף כל הניסיונות, ממשיך איוב להיות נאמן לה'. על רקע
האסונות שניקרו לאיוב, ניצבת אשתו, וזו
הפעם היחידה בספר איוב שהיא מופיעה בסיפור: פרק ב', פסוק ט': "וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ;
בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת".
לאחר דברים אלו היא נעלמת מן הסיפור ולא
ידוע מה עלה בגורלה.
בפרק מ"ב, פסוקים י"ג-ט"ז:
כתוב כי לאיוב נולדו עשרה ילדים אחרים, במקום אלה שמתו ע"י הרוח הגדולה
[איוב, א', י"ט], אך מהכתוב לא ברור אם ילדים אלו נולדו מאשתו הראשונה של
איוב או מאישה אחרת.
הכתוב אינו מוסר את שמה של אשתו.
אשת איוב היא דמות משנית אשר באה להאיר את
דמותו החיובית של איוב. [חשיבותן, של הדמויות המשניות, רבה לקידום העלילה. דמותן
מרחיבה ומעמיקה את המשמעות והמסר של הסיפור, ומדגישה את תכונות הדמות הראשית: דמות
משנית שלילית מדגישה שהגיבור חיובי ממנה, לדוגמא: פנינה מול חנה (שמואל א'); ערפה
מול רות (מגילת רות)]
חשיבותה בהבלטת - צדקתו של איוב [איוב, ב',
י'] "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, כְּדַבֵּר אַחַת
הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע
לֹא נְקַבֵּל".
נראה כי התפקיד שהיא ממלאת הוא תפקיד הזהה
לתפקיד השטן, המופיע בפרקים א'-ב'. היא מסיתה את איוב כשהיא משתמשת בביטוי: "בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת". [על השימוש בשורש
המנחה ב-ר-כ: מרטין בובר, דרכו של מקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 1997, עמ' 341]
השימוש בלשון זהה מעורר דמיון לדברי השטן: "אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ" [איוב,
א', י"א] וכן, "אֱלֹהִים, לֹא תְקַלֵּל;
וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ, לֹא תָאֹר" [שמות, כ"ב, כ"ז], וכן, "וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל,
נֶגְדּוֹ, וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר, בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וְהוֹצִיאֻהוּ
וְסִקְלֻהוּ, וְיָמֹת" [מלכים א', כ"א, י'].
האישה מתפקדת כמקבילה לשטן, השב משוט בארץ
להתייצב על ה'. וכשם שהשטן הסית ונעלם, כך היא, הסיתה ונעלמה.
אב הכנסייה אוגוסטינוס שבצפון אפריקה (כתב
פירושים למקרא) הגדיר את אשת איוב כעוזרתו של השטן: adiutrix diabolic. הוא גם דימה את אשת איוב
ל-חוה, כי כך גם חוה הסיתה והדיחה את בעלה. [מאיר וייס, מקראות ככוונתם: לקט
מאמרים, ירושלים, מוסד ביאליק, 1987, עמ' 380]
בפרק ב', פסוק ט': נעשה תיקון סופרים.
עפ"י המסופר, איוב איבד את כל שהיה לו - את בניו ואת בנותיו, את רכושו ואף
בהמשך את בריאותו. איוב יושב ומתאבל, ואשתו מבקשת ממנו להודות שאינו מאמין עוד.
כאן נעשה תיקון סופרים מחשש לפגיעה
באלוהים. בפסוק זה מתכוונת אשת איוב למילה "קָלֵּל"
ולא "בָּרֵךְ". איוב
מתייחס לדברי האישה בבוז ובסלידה רבה. ניתן לומר, שהיא משמשת עזר כנגדו בכך שהיא
מעוניינת, שיבוא הקץ לייסוריו.
דמותה בראי המחקר
בספר דברי איוב, דמותה של האישה היא
אנטיתזה לדמותה של אשת איוב במקרא. את הביטוי: "כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי" [איוב, ב', י'],
הכתוב בדברי איוב מפרש: "הלא תראי את השד העומד מאחריך לבלע את בינתך למען התעוות
גם אותי. הוא חפץ לעשותך לאחת הנשים הנבלות המרמות את תום בעליהן". בפירוש זה
יש ממשות לשד העומד מאחוריה ומדבר מגרונה. בסיפור זה בספרות החיצונית השטן מנסה
להסית את איוב ואת אשתו ומציב אותם כשווים בהתמודדות נגד השטן. [נאוה גוטמן, עוצית,
שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, שרה יפת: עורכת, ירושלים, מאגנס, גיליון י"ד,
2004]
עפ"י השקפתה של אילנה פרדס חוקרת
הספרות, כאשר אשתו מציעה לו לקלל את האלוהים היא מבהירה לאיוב, שאין לו שליטה על
מחשבותיהם של אחרים. תשובתו של איוב לאשתו מרמזת לדעת פרדס על כך, שדווקא איוב הוא
זה, שרוצה לומר את מה שאשתו אמרה ללא מורא ופחד. איוב, שכעס על אשתו כי דיברה
"כאחת הנבלות" מקלל איוב את לידתו שלו ובכך הוא נמצא כזה, שקילל את מי
שנתן לו חיים. אשת איוב מתייחסת אליו כאל מאמין המתעלם מהמציאות הפוקדת אותו בלבד שיישאר
באמונתו. [אילנה פרדס, הבריאה עפ"י חוה - גישה ספרותית פמיניסטית למקרא,
תל-אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996, ע"מ 114-115]
זיהוי שמה ומוצא משפחתה
זיהוי שמו של איוב כ-יובב - מצאצאי עשו מלך
עוץ אשר באדום ועבדו של השטן. כאשר הגיע לתובנה של אמונה באל אחד הלך וניתץ את
פסלו של השטן, על כך נקם השטן באיוב - מצוי בתרגום השבעים לתורה ובספר דברי איוב.
עפ"י ספר דברי איוב, המשתייך לספרים החיצוניים, אשתו של איוב נקראה סיטיס. עפ"י
הספר אשתו הפכה לשפחה כחלק מהניסיונות, שהועמד בהם.
לאחר מכן, נשא איוב לאישה את דינה, בת יעקב
ולאה: "ואתם משפחה נבחרה כבודה מזרע יעקב אבי אמכם: אני מבני עשו אחי יעקב
אשר בתו היא דינה אמכם וממנה תולדותיכם" [דברי איוב, א', ד'-ה'].
בבראשית רבה, פרשת וירא, נ"ז, נדרש
כך: "אבא בר כהנא, אמר: בימי יעקב דאמר ר' אבא בר כהנא - דינה אשת איוב".
כלומר, נישואין בין דינה ואיוב ממשיכים את הקרבה בין יעקב לעשו לדורות הבאים ובכך
מעצימים את דמותו של איוב כגיבור עצמאי וצדיק. ושיוך דמותו לבת ישראל מעניק לספר
מתן הכשר בין ספרי הקאנון. [יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה מה בין מדרש פנים מקראי למדרש
חוץ מקראי, תל-אביב, עם עובד, 2009, עמ' 172]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה