המשך - הנשים במשפחת יעקב אבינו - לאה בתו הבכורה של לבן הארמי

לאה בתו הבכורה של לבן הארמי

לאה, דמות מקראית, בתו הבכורה של לבן הארמי אחיה של רבקה אשת יצחק אבינו. היא אחת מארבעת האמהות של העם העברי. סיפורה מופיעה בספר בראשית, פרקים כ"ט ו-ל'.

משמעות השם לאה אינה ברורה לחלוטין, אך יש המשייכים אותו מאכדית, שם פירשו - פרה. (במקביל לרחל, אשר פירוש שמה הוא כבשה.)

לאה אמם של שישה מתוך שנים עשר בניו של יעקב אבינו: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון ובתו דינה.

יעקב, בעלה ובן דודתה, אהב את רחל, אחותה, ושנא אותה. [בראשית כ"ט, ל"א ו-ל"ג] עפ"י חלק מהמפרשים כרד"ק - רק באופן יחסי לרחל כפי שכתוב "ויאהב גם את רחל מלאה", כנראה בשל הרמייה בה נקטה כדי להיכנס לחייו. [רמב"ן על בראשית כ"ט, ל"א]

על תיאורה החיצוני נכתב בתורה, שעיניה היו רכות; אולי בניגוד ליופי המתואר של רחל או לפי אונקלוס בהקבלה, עיניה של לאה יפות לעומת היופי החיצוני של רחל. עוד מפרש אונקלוס, שעיניה היו יפות, לרמוז על עולמה הפנימי היפה.

במדרש אחר מפורש הביטוי דווקא לזכותה: שהבריות היו משדכים אותה דווקא לעשו, אחיו הרע של יעקב, ובגלל שידוך זה הייתה בוכה ועיניה הפכו רכות. [מדרש תנחומא, ויצא ד']

המטרה הייתה חשובה ללאה יותר מן הדרך. היא שיתפה פעולה עם לבן אביה, ונישאה ליעקב במקום רחל שהובטחה לו, בטענה שיש להשיא את הבכורה לפני הצעירה (יש מפרשים שעשתה זאת מפני שלא רצתה להינשא לעשו). בנוסף, היא "קנתה" את יחסיה עם יעקב, באמצעות דודאים שהביא לה ראובן "ותאמר אלי תבוא, כי שכר שכרתיך בדודאי בני, וישכב עמה בלילה ההוא." [בראשית ל', ט"ו-ט"ז] בתכונה זו, של חשיבה על המטרה יותר מאשר על הדרך, ניתן לראות הקבלה בין דמותה של לאה לדמותם של ילדיה, ובפרט ניכר הדמיון ליהודה.

מדרש אחד מגנה אותה על היותה "יצאנית". [מדרש תנחומא, וישלח ז'. רש"י על בראשית ל"ד, א'] דהיינו שיצאה לקראת יעקב וקראה לו לבוא אליה, לאחרת פרשת הדודאים. עם זאת מדרש אחר בתלמוד משבח אותה על כך. [תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק', עמוד ב']

ישנם מדרשים שמפרשים את יציאתה של לאה לכיוון חיובי יותר ומדגישים את כוח השכנוע שלה, את רצונה לצאת אל מפגשים לא נעימים מתוך הביטחון במטרתם הצודקת, תכונה שעברה אל דינה בתה שיצאה להיפגש עם בנות שכם ולהשיבן למוטב.

לאה ראתה בהולדת ילדים מטרה חשובה, ושמותיהם מבטאים את צערה על יחסו של יעקב אליה ואת שמחתה על הולדתם. בין לאה לבין רחל הייתה תחרות על לבו של יעקב (או על עיצוב עתיד האומה), שהתבטאה, בין השאר, ברצון ללדת ילדים. כשראתה שרחל חשוכת הילדים נותנת את שפחתה בלהה ליעקב לאישה, נתנה לו לאה את שפחתה זילפה, ואף קראה בשם לילדיה של זילפה - גד ואשר.

העדפת יעקב את רחל ובניה על פני לאה ובניה, בא לידי ביטוי במפגש עם עשו, וכן בהפלייתו של יוסף על שאר אחיו, שהביאה לקנאה גדולה ולמכירת יוסף לעבד.

מותה של לאה לא מוזכר בתורה. לפני מותו ביקש יעקב להיקבר במערכת המכפלה אשר ציין קבורים אבותיו וששם קבר את לאה. באופן פרדוקסלי יעקב בסוף ימיו, מבקש להיקבר עם לאה ולא עם רחל, כנראה בשל החשיבות שייחס לה בסוף ימיו, או בשל כך שרצה להיקבר באחוזת הקבר המשפחתית שבה קבורים אבותיו ואמותיו.

בנצרות

בנצרות הקדומה, דמותה של לאה פורשה כסמל ליהדות ועיניה הרכות כסמל לעיוורונם של היהודים שלא קיבלו את ישו כמשיח בניגוד לאחות הצעירה רחל המסמלת את הכנסייה הנוצרית. 

לאה אמנו האישה שבנתה את ביתה

לאה היא עבור יעקב בתחילה רק האחות, אחותה של רחל, ולאחר מכן האישה שנשא במרמה. האישה שמעמדה הוא משני, ונוסף לכול, היא אינה יפה ואינה מושכת כאחותה. כל אלה גורמים שאף בסיפור הדברים לאה מופיעה רק כדמות משנית, כתחליף.

הטרגדיה בחייה היא שגם בעלה רואה אותה באור אחר. כלומר: היא האישה שבאה במקום אהבתו הגדולה, אישה שלא רצה בה וגם לא חשב עליה. והרי זה צד מכריע בחייה כאישה, שהיא אינה מגיעה לעולם למצב של קרבה שלמה עם בעלה.

הצד האחר בצערה וכאבה של לאה בכך שהקשר הרגשי בין יעקב לבינה בשום פנים איננו הדדי. כלומר: יעקב רואה בלאה כעין טעות, והוא מחשיב אותה כתחליף שאינו יכול להיפטר ממנה. במשך שנים רבות, ראה בה תוצאה של מרמה והונאה; אישה שנשא בטעות, אישה שאינו מרוצה בה בשלמות. לעומתו, ניתן לראות מכמה מעשים וחילופי דברים כי לאה אינה רואה ביעקב רק מקרה, או בעל לעת מצוא, או אדם שנישאה לו משום שהיה צורך משפחתי או חברתי להינשא למישהו. הרושם הוא שלאה, אולי יותר מרחל, מעוניינת ביעקב, חפצה בו ואוהבת אותו.

מבחינה אנושית גרידא יש כאן טרגדיה של אהבה חד-צדדית. לאה אוהבת את יעקב, ואילו יעקב אינו מעוניין בה כאדם, וכפי הנראה מכיר בה, אם בכלל, רק לאחר שנים רבות. במובן הזה לאה היא בעצם ארכיטיפוס - הדמות הנצחית של אישה אוהבת, שלעולם אינה זוכה להיות נאהבת באותה דרגה ובאותה עוצמה של אהבתה. יחד עם זאת, צריך לזכור (על כך העירו ראשונים וקדמונים), שהיחס בין יעקב ללאה אינו פשוט. יחסו של יעקב ללאה אינו יחס חד-צדדי וחד-ערכי של בוז או תיעוב, או שנאה. הביטוי החריף והבולט ביותר למהות היחסים הוא בסך הכול "ויאהב יעקב את רחל מלאה".

כלומר: אין כאן מקרה (כאותם מקרים המתוארים כמה וכמה פעמים בכתובים) של אישה שנואה ואישה אהובה, של אישה שבעלה אינו יכול לסבול אותה, שאינו רוצה להיות במחיצתה, ואע"פ נאלץ, מכוח התנאים והנסיבות, לשאת את הווייתה. ואילו היחס של יעקב ללאה אינו חד-משמעי, ואינו פשוט כלל. אף שיעקב מבכר את רחל, הוא אינו אדיש לחלוטין לגבי לאה, אלא שהיא מרגישה בכל עת את הרצון להגיע לקרבה גדולה יותר, בעוד שמצדו של יעקב יש תמיד מידה מסוימת של הסתייגות ושל ריחוק.

מן הבחינה האישית-אנושית, כאדם פרטי, כאישה, יש בלאה עצב עמוק, וגעגועים שכנראה אינם מגיעים לסיפוק מלא. בעייתה האישית של לאה כאדם אינה זוכה לפתרון שלם בדרגה האנושית, הרגשית.

יש גם צד אחר ושונה לדברים אלה; ונקודת הסתכלות של המקרא היא במובהק רבת פנים. אנו רואים את המאורעות מבחינתם של האנשים המעורבים, מבחינת רגשותיהם, מבחינת התייחסותם האישית, אולם גם מבחינת היחסים האובייקטיביים. יש לכך גם היבט אחר, של תוכן ושל מהות, הקיימים הן ביחסים הבינאישיים והן מבחינת התוצאות וההשלמות ההיסטוריות. מבחינה היסטורית ברור שהיחס רחל-לאה הוא אחד המרכיבים הגדולים והחשובים של ההיסטוריה היהודית למשך שנים רבות. היחס בין רחל ללאה מתגלה בצורה אחרת במערכת היחסים שבין ילדיהן, בעיקר בין בני לאה ליוסף. הוא חוזר ומתגלה בצורות שונות ביחסי התחרות בין שבט יהודה כמנהיג שבטי לאה, ובין שבט אפרים כמייצג את שבטי רחל. הוא מופיע שוב, על כל הניגודים והעימותים, באופן אחר ובשינוי גדול, במערכת היחסים בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל. כלומר: עד קצה של ממלכת ישראל - התחרות בין שתי האימהות זוכה לסיום ולסיכום גמור. היריבות ביניהן נמשכת, כיריבות היסטורית גדולה. רק במשך הזמן, עם היעלמותו הגמורה של שבט יוסף כמרכיב חשוב בעם ישראל, נוצרת אחדות מסוימת בעם. ועם זאת, אף העם היהודי, שהוא ממשיכה של ממלכת יהודה, כולל עדיין את השניות הזו, בהיותו מורכב משני השבטים, יהודה מלאה ובנימין מרחל. נבואת יחזקאל על הגאולה העתידה, כאיחוד של עץ אפרים ועץ יהודה המתחברים להיות עץ אחד, רעיון המתגלה בצורות שונות כאחד החזונות הקבועים של הנביאים, מעולם אינו מגיע להתגשמות בתוך המערכת הגדולה של בני רחל ובני לאה.

במובן מסוים, יחס זה של יריבות (כפילות ושניות) נמשך למעשה עד לחזון אחרית הימים בחזון של שני משיחים-גואלים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. כלומר: גם אז קיימת עדיין הכפילות. אולם בכל אלה, אם אמנם קיימים שינויים מסוימים בדרגה, ביחסים או במערכת השליטה והעליונות בין בני רחל לבני לאה, בסופו של דבר מתברר יותר ויותר כי בית ישראל, בית יעקב, עם ישראל בהיקפו הגדול, הוא בעצם מבניה של לאה, בעוד שהענף של רחל הוא לאמיתו של דבר ענף צדדי, לנוי, לקישוט, לפאר. אבל בהיקף הגדול, ולא רק עם היעלמותם של עשרת השבטים (שביניהם יש גם מבני לאה ובני רחל), מקומם של שבטי רחל מצטמצם יותר ויותר.

מבחינת התפקידים, השליחות והמהות רואים את בני לאה, בעיקר שניים מהם, נוטלים את עמדות הבחירה של העם היהודי; מצד אחד המלוכה וההמשך הלאומי הגדול – ליהודה בן לאה, ומצד שני המשך הפולחן, הכהונה (ובמידה מסוימת הנבואה) דרך בני לוי, גם הוא מבניה של לאה. כלומר: המבט ההיסטורי הגדול מעמיד את לאה כ"עקרת הבית", אשתו של יעקב הגמורה והשלמה, זו שממנה נבנה בית ישראל.

בהיקף אחר נכון הדבר במציאות העובדתית (שיש לה מובן סמלי) של האבות והאימהות הקבורים במערת המכפלה. ארבע נשים יש לו ליעקב, ובמערת המכפלה נקברת ליד יעקב לאה (כאמור, רחל נקברה בדרך אפרתה, אחרי לידת בנימין).

בתקופה האחרונה לחייה של לאה מכיר בה יעקב בצורה אחרת; הוא רואה שבית ישראל (בהיקף הגדול האחרון - עם ישראל) הוא מבניה של לאה ולא מבניה של רחל.

כלל מערכת היחסים רחל-לאה, נעשה עניין לעיונים החורגים הרבה מעבר לתחום היחס האישי בין שתי נשים, שתי אחיות, והפך להיות עניין בהשוואה בין שתי תפיסות עולם, בין שתי מערכות כוללות בתחומה של ההגות, כמו גם בתחומה של הקבלה, שעה שרחל ולאה מבטאות שני מופעים שונים; השכינה בגלות, השכינה בגאולה; מטרוניתא עילאה - היא לאה, ומטרוניתא תתאה - היא רחל. בכל הדברים הללו (בתיקון רחל ובתיקון לאה, הקרואים על שמות האימהות) רחל מבטאת (בניגוד לסיפור האישי, המקראי, הראשון) את האישה הבוכה, ואילו לאה היא "אם הבנים-שמחה". כלומר: תפיסת העולם בהיקף רחוק יותר, גדול יותר, רואה את היחס בין יעקב ללאה לא רק כיחס שנשאר בעל קיום פרמננטי, אלא במובן מסוים כיחס נכון, שלם יותר. הרי זה מאותם מקרים מורכבים, שבהם מתברר לפעמים שהטעות הייתה המעשה הנכון, והחלום – לא היה אלא חלום. החלום, האהבה הגדולה, על כל האלמנט הרומנטי שלה, עם כל המשיכה האנושית הפרטית, לא היה הצעד הנכון. מסתבר שאותו קשר פרקטי, ממשי, בין לאה ליעקב, שמתבטא בבנים, בבניית המשפחה, ביצירת רובו הגדול של בית יעקב, הוא הקשר האמיתי, הפרמננטי, היסודי בין יעקב לאשתו.

לאה היא אשתו הגמורה, השלמה של יעקב.

נוצר מצב שאינו יוצא דופן שבו רגשות האנשים, בעיקר של האיש הנוגע בדבר, פועלים בכיוון אחד, בעוד שמערכת אחרת, שנייה - אולי של שיקול מפוכח, אולי של ראייה עמוקה יותר של דברים - פועלת בכיוון אחר לגמרי.

מערכת הקשרים בין יעקב לשתי נשותיו, רחל ולאה, איננה פשוטה. אין כאן רק אישה שיעקב נשא בטעות, ושהוא מחזיק בכעין אונס, לעומת האישה היחידה האהובה שקיימת בעולמו. ביסודו של דבר מתברר שיש פה שתי התייחסויות, שתי אהבות, על כל המרכיבים שלהן.

אהבה אחת, שקיומה על הצד הרומנטי לאמיתו, כאמור: על המרחק, על הגעגועים, על המוות המוקדם, שהיא מלאה זיכרונות, ציפיות וחלומות.

ולעומת זאת, האהבה של האישה האחרת, שלא זו בלבד שהיא נשארת עמו זמן רב יותר, והיא נותנת לו את רוב ילדיו, כי אם גם יותר מכך, ואולי במובן פנימי יותר, מתברר שאהבתה של לאה ליעקב נראית כיציבה וממשית יותר, ללא נקודות של ירידה, ללא נקודות של חיכוך, כפי שקורה במשך הזמן ביחסים בין יעקב לרחל.

מבחינה זו רחל היא הצעצוע הרומנטי, בעוד לאה היא האישה האמיתית, במובן של אישה, של התקשרות ושל נאמנות גמורה ליעקב. חז"ל העירו על אחת מנקודות המפגש-מגע בין יעקב לבין שתי נשותיו, המבטאת את מערכת היחסים בפנימיותה: כאשר ראובן מוצא את הדודאים בשדה, וכאשר רחל חושקת בדודאים, הריהם ללא ספק רק שעשוע עבורה. הקדמונים העירו כבר, שלמרות שהדודאים נחשבו לצמח שמעודד ומעורר את הפריון, מכל מקום נקשרת אמונה זו לגבי שורש הצמח, ומעולם לא לפירותיו. פירות הדודאים היו תמיד עניין של שעשוע, של משחק, בשל ריחם הערב ומראיהם היפה. כלומר: רחל חושקת בצעצוע כלשהו, בפרי הדודאים – שאינו נדיר במיוחד, אבל הוא מציאה שמוצאים מפעם לפעם. מתוך כך היא מוכנה, ולו רק לאותו לילה, לוותר על יעקב, "למכור" אותו עבור הדודאים. ולאה – המבטאת עצמה במרירות מסוימת, בגין זה שרחל רוצה לקחת ממנה גם את בעלה וגם את דודאי בנה, והיא מחליפה את הדודאים באיש – מראה את הקשר העמוק יותר, קשר שאינו רק ביטוי של תשוקה אנושית פשוטה, אלא של תחושת מעורבות, של התקשרות. הרי בסופו של דבר רחל מוכנה להחליף את יעקב בצעצוע, בעוד לאה מוכנה לסבול גם את ההשפלה שביטויה מתגלה כאשר היא יוצאת לקראתו ואומרת לו שהיא "שכרה" אותו בדודאים, והיא מבטאת בכך התקשרות פנימית עמוקה.

אותה אהבה עמוקה מתבטאת גם בשמות שהיא נותנת לילדים; שבכולם חוזר ונשנה אותו רעיון עצמו, האלמנט של הקשר, הרצון להיות קרובה אל בעלה, הרצון שילווה אישה אליה, ההודיה על שיש לה בנים ושהיא קשורה שוב אל הבעל. כלומר: לא רק השמחה בבנים, שהיא חשובה בכל משפחה, ובמשפחה כמשפחת יעקב על אחת כמה וכמה, אלא המוטיב האחר, שעה שהבנים אינם רק מטרה לעצמה, של הקמת משפחה.

הבנים הם המכשיר של לאה כדי לרכוש את האהבה הגדולה שלה, והיא נלחמת לשם כך בכל האמצעים שברשותה; אף כי האמצעים הללו חסרים את עטרת החן, השעשוע, האהבה הספונטנית, שקיימת אצל רחל. לאה נאבקת להגיע לקשר עמוק יותר, פנימי יותר.

חז"ל, כאשר הם מתייחסים לסיפור זה של הדודאים, מעירים על כך, שמשום שרחל זלזלה במיטתו של יעקב - גם לא זכתה להיקבר סמוך אליו. מעשה הדודאים נתפס גם בעיניהם כעניין מהותי, לא כפרט קטן, אנקדוטה חסרת משמעות, אלא כסמל - פרט הבא ללמד על הכלל.

סיפור הדודאים מורה על מהות היחסים בין הנשים לבין יעקב, על ההבדל בין לאה, שאהבתה יציבה, שלמה, חזקה מאוד. לבין זו של רחל, שהיא אמנם אהובה כל ימיה, אבל מעולם לא ברור אם היא אוהבת אותו באותה מידה, באותה דרגה של עוצמה, כאחותה, שהיא פחות יפה ופחות מושכת ממנה.

הקשר בין יעקב ללאה נתפס כקשר עמוק יותר, אעפ"י שהוא פחות מספק ופחות מושך בחיצוניותו, כקשר יציב יותר, יוצר יותר, הן כשלעצמו והן בהיקף ההיסטורי הגדול. משום כך בני לאה, כל אחד ואחד מהם, מבטא צד אחר באישיות של יעקב, ודמות אחרת בתוך יעקב עצמו, המצטרפים יחד למכלול גדול. אבל גם בהיקף הגדול של המשך הדורות, בני לאה לא זאת בלבד שנוטלים את הבכורה בפועל, אלא נוטלים גם את כל מה שיש ליעקב להוריש. ובסופו של דבר היחס ההיסטורי בין שבטי לאה לשבטי רחל הוא אותו יחס שקיים בין רחל לבין לאה עצמן.

אותם בני רחל שזכו להיות מנהיגי כלל ישראל, כיהושע בן-נון, שאול המלך ומרדכי דודה של אסתר המלכה, אינם יוצרים המשכיות, אלה הם קשרים מקריים, מרשימים – אבל זמניים. הקשר שיש בו נצח, הקשר שנשאר לדורי-דורות, הוא הקשר שעובר דרך לאה. במובן זה מהות היחסים האישית בין לאה ליעקב היא עצמה מבטאת אותו רעיון: היופי, החן, ההתקשרות הלוהטת, החיצונית – לרחל. הקשר הפנימי, האהבה שיש עמה נאמנות שאינה גוועת, ולכן המשכיות, ולכן מידה מסוימת של נצח – אלה שייכים לאחות השנייה, שהיא בחייה רק השנייה, ללאה.