הנשים במשפחת יצחק אבינו - רבקה אמנו

רבקה אמנו

רבקה היא בת בְּתוּאֵל (בראשית כ"ד, 15), אחות לָבָן (פרק כ"ד, 29) ואשת יצחק (פרק כ"ד, 7). היא גם בת אחיו של אברהם (לפי פרק כ"ד, 15, 48), או נכדתו של נחור אחי אברהם (פרק כ"ב, 20-23).

הפירוש המקובל של השם "רבקה" הוא "עֶגְלָה", בדומה לצירוף "עגל מרבק" (שמואל א', כ"ח, 24). יש מפרשים את שמה מלשון קשירת שֶׂה או פרה בחבל, או מלשון דַיִשׁ (בסורית). חוקרים אחרים מפרשים את שמה על פי הערבית, במשמעות של רכּוּת וגמישות.
רבקה מתוארת כאישה אידיאלית: טובת מראה וטובת לב, ומצטיינת בהכנסת אורחים (פרק כ"ד, 16, 19-18, 25). בסיפור נישואיה ליצחק שימש (אליעזר) עבד אברהם כשליחו של אברהם, ומצידה של רבקה השתתפו במשא ומתן שלפני הנישואין לָבָן אחיה ואמה, ולא אביה.
ברבקה ניתן למצוא קווי דמיון לשאר אמהות האומה [לדוגמא, מצוין יופייה של רבקה (בראשית כ"ד, ט"ז), כפי שמצוין יופיין של שרה (בראשית י"ב, י"א) ושל רחל (בראשית כ"ט, י"ז); רבקה עקרה (בראשית כ"ח, כ"א), כ-שרה לפניה (בראשית י"א, לא) וכ-רחל אחריה (בראשית כ"ט, ל"א); יצחק בהגיעו לגרר מציג את רבקה כ-אחותו (בראשית כ"ו, ז) כפי שנהג אברהם ב-שרה תחילה במצרים (בראשית י"ב, י"ג) ואחר כך בגרר (בראשית כ', ב'); רבקה בפעלתנותה משפיעה על גורל בניה (בראשית כ"ז), כפי שפעלה שרה בעניין מעמדו של בנה יצחק (בראשית כ"א, י').]

גם קווים ייחודיים לדמותה היוצאת-דופן שלא כשאר אמהות האומה, שלא נמסר על לידתן, התורה מדווחת על לידתה (בראשית כ"ב, כ"ג) - פרט שאינו מובן מאליו - שהרי בדרך כלל אין בתנ"ך אזכור להיוולדותן של נשים.

התורה אף מפגישה אותנו עם תחנות שונות בחייה ועומדת על סגולותיה עוד בהיותה נערה לפני נישואיה. יש חוקרים הסבורים שהנישואין בין רבקה ליצחק מבוססים על הדגם של "נישואי אחות" המקובל בתעודות נוזי: הבעל מאמץ את אשתו לְאחות בחוזה הנישואין, ובכך משפר את מעמדה.
על רבקה מסופר כי בדומה לשרה ולרחל גם היא הייתה עקרה, עד שה' התערב וברך אותה בתאומים - יעקב ועֵשָׂו (פרק כ"ה 24-21).

במאבק בין יעקב לעשו עמדה רבקה לצידו של יעקב, והסיתה אותו לגנוב את הברכה מעשו. אחרי כן היא עזרה לו לברוח לחרן מפני כעסו של אחיו (פרק כ"ז).

רבקה היא היחידה מבין אמהות האומה שניתן להבין את פשר בחירתה, שהרי סיפור ארוסיה ליצחק (בראשית כ"ד) מתאר כיצד עברה בהצטיינות יתרה את מבחן האופי שבו העמיד אותה עבד אברהם ומציג אותה ככלילת המעלות: בעלת חסד נדיר המופנה כלפי עבד אברהם וכלפי עשרה גמלים כאחד, חרוצה וזריזה, אדיבה ומכניסת אורחים למופת (כחמיה לעתיד, אברהם), אמיצה ונחושה בהחלטתה לצאת לדרך ללא שהיות על אף הסתייגות משפחתה. בנכונותה לעזוב את ארצה, מולדתה ובית אביה היא צועדת בעקבות אברהם (בראשית י"ב, א-ד), אלא שאברהם התנתק מעברו בצו ה', ואילו רבקה עושה זאת בצו לִבה, ובמילים אחרות - מתוך תחושה אינטואיטיבית חזקה שזהו הדבר הנכון עבורה.

סיפור אירוסי יצחק ורבקה (בראשית כ"ד) רומז על חילוף תפקידים מגדרי ביניהם, וגם מרמז שרבקה תהיה הדמות הפעילה והחזקה בחייהם המשותפים.

במקרא מסופר על שלושה סיפורי אירוסין: אירוסי יצחק ורבקה (בראשית כ"ד), אירוסי יעקב ורחל (בראשית כ"ט, א-כ) ואירוסי משה וציפורה (שמות ב', ט"ו-כ"א).

הרכיבים הבונים את סיפורי אירוסין, הם: החתן (או בא כוחו) יוצא לארץ נכרייה. הוא פוגש שם נערה (או נערות) ליד הבאר (הבאר מסמלת פריון). הוא שואב מים למען הנערה/הנערות. הנערה/הנערות ממהרת/ממהרות הביתה לבשר על בואו של הזר. הזר מוזמן לסעודה. מחליטים על נישואים בין האורח (או שולחו) לנערה. לא כל הרכיבים חייבים להופיע בכל אחד מן הסיפורים, וברור שלכל סיפור יהיו הדגשים מסוימים וקווי אופי ייחודיים. בסיפור אירוסי יעקב ורחל מסופר שהיה על יעקב לגבור על מכשול האבן שעל פי הבאר - כיאה ליעקב שכל חייו הם חיי מאבק.

בסיפור אירוסי משה וציפורה מודגש כי משה הושיע את הנערות מן הרועים קודם שהשקה את צאנן - חלק מאפיון דמותו כרודף צדק ורמז מקדים לתפקיד ההושעה שהוא עתיד למלא עבור עם ישראל.

בסיפור אירוסי יצחק ורבקה קיימת סטייה של ממש מהדגם - סטייה הנוגעת לתפקידי החתן והכלה ומלמדת על היפוך תפקידים מגדרי. לא החתן שואב מים למען הכלה, אלא הכלה שואבת מים למען בא כוחו של החתן שנשלח בידי אבי החתן (החתן עצמו נעדר לגמרי מסיפור הפגישה הגורלית שליד הבאר). יש בזה כדי לסמל את חייהם של יצחק ורבקה: יצחק כדמות סבילה, מושא לפעילות של אחרים (למשל, בסיפור העקדה- בראשית כ"ב), לעומת רבקה כדמות פעילה וחזקה. צדדי אופי אלה של שניהם עתידים להתגלות גם בסיפור גזלת הברכה (בראשית כ"ז).

רבקה מתגלה כמי שמביאה מרפא ללבו הדואב של יצחק וממלאת את החלל שנפער בקרבו עם מות אמו. התורה מציגה בדקות פסיכולוגית כיצד תפסה רבקה את מקומה של חמותה, הן פיזית הן רגשית; הן באוהלה של שרה הן בלבו של יצחק: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כ"ד, ס"ז).

לאחר עקרות ממושכת של 20 שנה רבקה יולדת תאומים. שלא כאם הראשונה, שרה, שהגנה על מעמדו של בנה יצחק מפני ישמעאל בן צרתה הָגר. רבקה אם שני הבנים - הדחוי והנבחר - עשָׂו ויעקב, מגיעה להחלטה עצמאית (השונה מהחלטת אישהּ יצחק) בשאלה מי מבין בניה הוא הראוי להיות ממשיך השושלת. אהבת יצחק לעשָׂו היא אהבה התלויה בדבר - "כִּי-צַיִד בְּפִיו" (כ"ה, כ"ח), כלומר משום שיצחק נהנה לאכול מבשר הציד שצד עשָׂו (בראשית כ"ז, ג-ד), [בתרגום אונקלוס: "ארי מצידיה הווה אכיל", וכן ראב"ע רשב"ם ורד"ק, מה שאין כאן מדרש תנחומא הנדפס, פרשת תולדות ח', ח', ד"ח "ויהי כי זקן יצחק", ופירושי רש"י, רלב"ג ואחרים, שציד בפיו של עשו, שהיה מעמיד פני צדיק ומסובב את אביו בכחש.] ואילו הסיבה שרבקה מעדיפה את יעקב אינה נמסרת, והרושם המתעורר הוא שאהבתה נקייה מפניות אישיות ונובעת מהיכרות מעמיקה עם אופיים של בניה.

רבים מן הפרשנים והחוקרים מסבירים שרבקה העדיפה את יעקב על פני עשָׂו גם משום שידעה שיעקב נבחר בידי ההשגחה עפ"י דבר האל ששמעה בהריונה הקשה: "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כ"ה, כ"ג), שרגילים לפרשו: הגדול יעבוד את הצעיר. טוען רד"ק בפירושו: "לא זכר עימהם מלת את שהיא מורה על הפעול. והנה הדבר מסופק ולא באר מי יעבוד את חברו, הרב את הצעיר או הצעיר את הרב". נותרת העמימות על כנה גם בהיגד החותם את דבר הנבואה: "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". לפי הצעה זו, רבקה מפרשת את דבר ה' אינטואיטיבית ומשפיעה על ההיסטוריה של עם ישראל כשהיא פועלת כדי שהגדול הוא שיעבוד את הצעיר ולא להֵפך. הקוראים סומכים ידיהם על האינטואיציה של רבקה בייחוד לאור תיאורו הלא מחמיא של עשָׂו כגרגרן הנשלט בידי יצרו ואינו ראוי לבכורה שהוא בז לה (כ"ה, כ"ט-ל"ד) ונושא שתי נשים חתיות ובזה גורם מורת רוח להוריו (כ"ו, ל"ד-ל"ה). [השוו התנגדותו הנמרצת של אברהם להשיא ליצחק אישה מבנות הכנעני אשר בקרבו הוא יושב (בראשית כ"ד, ג') ולהוראתו של יצחק ליעקב לבל יישא אישה מבנות כנען ושילחוהו לפדן ארם למען ימצא שם רעיה מבנות משפחתו (בראשית כ"ח, א'-ב').] כלומר, דבר האל לרבקה הוא חידתי ואינו מבהיר מי יעבוד את מי, שהרי לפי סגנון המקרא במשפט שיש בו נושא, פועַל ומושא הנושא יכול להופיע בסוף המשפט והמושא בתחילתו, כגון "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם"(איוב י"ד, י"ט), "מַיִם תִּבְעֶה-אֵשׁ" (ישעיהו ס"ד, א). כלומר, כשם שמלשון הדברים שנאמרו קודם לכן – "שְׁנֵי גֹייִם בְּבִטְנֵךְ [לפי רש"י: "שני גויים בבטנך" ובמקור כתוב: "שני גיים בבטנך" כתוב עם שני יודים,כמו: "גאים"-לשון גאון וגדולה- הכוונה ששתי מלכויות עתידות לצאת משני הגויים בבטנה של רבקה, האחד: אנטונינוס מלך אדום שיצא מזרע עשיו והשני רבי יהודה הנשיא שהוא מזרע יעקב-שניהם חיו בתקופה אחת ונאמר עליהם: "שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (מסכת עבודה זרה י"א) היו עשירים ונכבדים ועורכים ארוחות לאנשיהם והירקות האלו היו מופיעים באופן קבוע על שולחנם, גם לא בעונת גידולם כאשר מחירם היה בעליה.] וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ [ממעייך ייפרדו-על מילים אלה אומר רש"י שעוד כשהתאומים שהו ברחם אימם, היו שונים זה מזה, האחד הולך בדרך התמימות והיושר והשני הולך בדרך הרשע.] וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ " (כ"ה, כ"ג) [ובעתיד מלכויות אלו לעולם לא יהיו שווים בגדולתם, כאשר האחד נופל השני קם - כלומר: גדולתו של האחד תלויה בנפילתו של השני].

פרשה זו היא חזון לעתיד לבוא על שני לאומים היוצאים מרבקה - אשת יצחק, שניהם שונים זה מזה בתכליתם שוני עמוק מאד: יעקב מסמל את הרוח, עשו את החומר. [הם ילחמו זה בזה לאורך ההיסטוריה, כולל בימינו אנו. כדי שיעקב יגבר על עשו שהוא אדום - הוא חייב להגביר את כוח התורה והתפילה, דבר זה נרמז בדברי יצחק כאשר ממשש את יעקב ואומר: "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו" (בראשית כ"ז, כ"ב) על כך אמר רבי ברכיה (מדרש רבה): "בשעה שיעקב מרכין בקולו (מחליש את תפילתו ולימוד תורתו) ידי עשו שולטות, שנאמר: "וילונו כל עדת ישראל..." (שמות ט"ו, ב') "ויבוא עמלק..." (שם י"ז, ח'), ובשעה שהוא מצפצף בקולו (כשמרבה תפילה ותורה) - אין ידי עשו שולטות. מכאן ניתן להסיק: כי על מנת להכניע את אדום יש להגביר את התפילה לבורא עולם ולהגדיל ולהאדיר את תלמוד התורה בקרב עם ישראל.]

עם כל היותה של רבקה אישה פעילה ודומיננטית היא פועלת בחברה גברית, ולכן אין לה סמכויות וכוח רשמי. לפיכך, היא נדרשת לפעול בדרך עָרמה כדי שהבן הראוי בעיניה הוא שיזכה בברכה שהועיד יצחק לבנו המועדף עליו, עשָׂו (בראשית כ"ז).

התורה מציגה את המעשה כהצגה דו-ערכית: מצד אחד אי-הנחת ממנו מתגלה כשיעקב נענש מידה כנגד מידה כאשר ממְרַמֶּה נהפך למרוּמה כשחותנו לבן הוליך אותו שולל והחליף את רחל בלאה, מעשה מִרמה הכרוך אף הוא בהחלפה בין צעירה לבכורה (בראשית כ"ט, כ"ג-כ"ז). [על עונשו של יעקב מידה כנגד מידה, במדרש תנחומא (בובר) פרשת ויצא, סימן י"א.] מצד אחר עשָׂו מתואר כלא ראוי לברכה, שלא כיעקב, ולפיכך ניתן להבין את המניע לפעולת רבקה.

במסכת חייהם של יצחק אבינו ורבקה אמנו, התורה ציינה שיחה קצרה אחת ביניהם - ברגע שבו עשוי להיות מוגדר עתידו של עם ישראל: " וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (בראשית כ"ז, מ"ו). [רש"י מפרש: קצתי בחיי-מאסתי בחיי. אבן עזרא מפרש: קצתי בחיי-כמו הפוך וכן נעלה ביהודה ונקיצנה. וכן אמר הכתוב אשר אתה קץ. בעלי טורים מפרש: קצתי בחיי-שראתה שעתיד לייחרב הבית שגובהו ק' אמה. רבינו בחיי: קצתי בחיי מפני בנות חת-תמצא ק' של קצתי זעירי במסורה, וטעם הדבר מפני שראתה רבקה ברוח הקודש שעתיד הבית וההיכל לייחרב שיהיו מאה אמה, מפני עוון שיתחתנו ישראל בבנות הארץ. פירוש הרשב"ם: אם לקח יעקב-דרך חכמה אמרה רבקה ליצחק להרחיק יעקב מ-עשו ולא גילתה לו שבשביל שטימת (שנאת) אחיו עשתה כן. אור החיים מפרש: קצתי בחיי וכו'-לא רצתה לגלות הדבר ליצחק משום איסור רכילות ואמרה סיבה אחרת, אבל מה שגילתה ליעקב אדרבה קיימה מצוות (ויקרא י"ט) לא תעמוד על דם רעך.]

עם כל ההסתייגות ממעשי רמאות, התנ"ך מכיר בעובדה שלעתים יש מצבים שבהם ניתן להצדיקם, בעיקר כאשר מי שנוקט אותם משולל כוח רשמי. רבקה אמנו, במעשה המרמה שנקטה, השפיעה השפעה מכרעת על גורלו של עם ישראל ועיצבה את דמותו.

על סמך ספר בראשית (מ"ט, 31) נקברה רבקה אמנו במערת המכפֵּלָה, לצד יצחק אבינו.