הנשים במשפחת יעקב אבינו - רחל אמנו

רחל אמנו

רחל, בתו הצעירה של לבן ואחות לאה, הייתה אשתו האהובה של יעקב ואם שני בניו הצעירים - יוסף ובנימין. בספר בראשית מתוארים קורותיה של רחל מפגישתה הראשונה עם יעקב ליד הבאר ועד מותה וקבורתה. [בראשית כ"ט, ל'-ל"א, ל"ג, ל"ה: רחל האם נזכרת (יחד עם לאה) בברכת העם לבועז עם נישואיו לרות; "ייתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל" (רות ד', 11). ובספר ירמיהו ל"א, 14: "רחל מבכה על בניה..." לבן, אבי רחל, היה אחיה של רבקה, אם יעקב.] רחל הייתה אהבתו הגדולה של יעקב שמימושה נדחה אך היא לא דעכה: "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה". (בראשית כ"ט, 30)

גם לאחר נישואיהם לא תמו תלאותיה: רחל סבלה מעקרות מתמשכת, שהסתיימה עם הולדת יוסף. אחר כך - נולד בנימין, ורחל מתה בלידתו.

רחל היא אחת מארבע האימהות, [אעפ"י שלאה הייתה הראשונה של יעקב, ורחל השנייה, המסורת היהודית מעניקה לרחל את מעמד האם השלישית, לפני לאה. וכך אומרים בברכת הבנות המסורתית: "ישימך אלוהים כשרה, רבקה, רחל ולאה."] אך בזיכרון הלאומי של עם ישראל היא "דמות האֵם של עם ישראל" שליוותה את בניה לאורך ההיסטוריה וביכתה על מר גורלם (ירמיהו ל"א, 15). [דווקא רחל העקרה, שבסופו של דבר זכתה ללדת שני בנים, נהפכה לדמות האם שעליה התרפקו "בכל הדורות" ו"אליה (אל קברה) הכול באים על מנת לשפוך את לבם... וחשים שרחל היא האם שצריכה להבין את הבכי, את הצער, את הכאב". (עדין שטיינזלץ, נשים במקרא, ספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון - הוצאה לאור תשמ"ג 1983, עמוד 36)]

במדרשי חז"ל מתוארת רחל גם כאישה אהובה וכאחות אוהבת וגם כדמות האֵם של האומה. 

השירה העברית מתארת את שתי פניה של רחל: רחל היפה והאהובה הנאלצת לחכות ליעקב "שבע שנים ולילות" [מיכל סנונית, "רחל", בתוך: מלכה שקד (עורכת), לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה - אנתולוגיה, ידיעות אחרונות - ספר חמד תשס"ה 2005, עמוד 423] וגם "רחל - אֵם האֵם," שדמה זורם בדמנו. [רחל (המשוררת), "רחל", שם, עמוד 420]

רחל במקרא
רחל הייתה אהבתו הגדולה של יעקב, אך לא זכתה להיות אשתו הראשונה, אשת נעוריו. פגישתם הראשונה ליד הבאר בחרן מתוארת במקרא בהרחבה: יעקב ראה את רחל "יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כ"ט, 17), שהייתה רועה את צאן לבן. ובעודה מתקרבת למקום שינס יעקב מותניו, גלל את האבן מעל פי הבאר, ומיד לאחר מכן נשק לרחל בפרץ של התרגשות מלווה בבכי (בראשית כ"ט, 10). הייתה זו אהבה ממבט ראשון, ושבע השנים שעבד בעבורה היו "כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כ"ט, 20). יעקב אמנם הבהיר ללבן, כי הוא יעבוד שבע שנים רק "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה", אך בתום שבע השנים הוא קיבל במרמה את אחותה לאה, ונאלץ לעבוד עוד שבע שנים תמורת מימוש אהבתו ונישואיו לרחל. למרות האהבה הגדולה היו לא מעט מכשולים בחיי נישואיהם, והעיקרי שבהם - עקרותה המתמשכת של רחל. הציפייה למימוש אהבת יעקב התחלפה בציפייה למימוש ההורות - בן יורש וממשיך ליעקב. רחל ראתה את לאה יולדת בן אחר בן, והחליטה לתת ליעקב את בלהה שפחתה, בתקווה שזו תלד לו בן - "וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה". (בראשית ל', 3) היא ביטאה את יחסיה עם אחותה-צרתה בשֵם שנתנה לבנה השני של בלהה, נפתלי - "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי". (בראשית ל', 8) ואז - "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית ל', 22). [לפי התפיסה המקראית, אלוהים הוא הפותח או סוגר את הרחם (כך גם בשמואל א', א', 5) והוא הנותן לאישה פרי בטן. כך גם בדברי יעקב לרחל: "התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן" (בראשית ל', 2).]

כבר בלידת בנה הבכור הביעה רחל את משאלתה לעוד בן, ועל כן קראה לבנה הבכור יוסף. ["ותקרא את שמו יוסף לאמור: "יסף ה' לי בן אחר" (בראשית ל', 24)] משאלתה נענתה כעבור זמן והיא ילדה בן שני - בנימין, אך שילמה על כך בחייה. יעקב קבר את רחל "בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִיא בֵּית לָחֶם" [לפי ספר בראשית, נקברה רחל בנחלת שבט יהודה (בנה של לאה). ואילו לפי ספר שמואל, היא נקברה בנחלת שבט בנימין (בנה שלה): "בגבול בנימין בְּצֶלְצַח" (שמואל א', י', 2). נראה שגם דברי ירמיהו על בכייה של רחל (ל"א 14): "קול ברמה נשמע..." מקשרים את מקום קבורתה לנחלת בנימין, לעיר רמה.] והקים מצבה על קברה - "הִיא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (בראשית ל"ה, 19-20). ואמנם קבר רחל נהפך לציון דרך בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל. [במקורות יהודיים התיעוד המוקדם ביותר של קבר רחל ליד בית לחם ושל המנהג לפקוד אותו, הוא מן המאה ה-10 לספירה, במדריך לירושלים שנתגלתה בגניזת קהיר. מנהג זה נמשך עד ימינו: נוהגים לעלות לקברה של רחל ביום פטירתה לפי המסורת - י"א במרחשוון, וכן בראשי חודשים, במהלך חודש אלול ובעשרת ימי תשובה.]

הכתוב אינו מציין בת כמה הייתה רחל במותה, אך נראה שהייתה צעירה יחסית ומתה בטרם עת. אהבת יעקב לרחל לא פגה עם מותה ועברה לשני בניה: תחילה ליוסף, שאותו אהב יעקב "מִכָּל בָּנָיו" (בראשית ל"ז, 3) ואחר כך לבנו הצעיר בנימין (בראשית מ"ד, 20). [בספר דברי הימים מסופר, כי אחרי שראובן שכב עם שפחת אביו, בלהה, העביר יעקב את הבכורה מראובן, בנה של לאה, "לבני יוסף" (דברי הימים א', ה', 1). בספר בראשית מסופר, כי לפני מותו כלל יעקב את שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים, בין בניו: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים... לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מ"ח, 5). מדרש אגדה בתלמוד הבבלי (מסכת בבא בתרא, דף כ"ג, עמוד א') מספר, כי "ראויה הייתה הבכורה לצאת מרחל" אלא שרחל, ברחמיה של לאה, ויתרה לאחותה שנישאה ליעקב ראשונה וילדה לו את בנו הבכור ראובן. אבל הקב"ה הוא השיב לרחל כגמולה על צניעותה, ובנה יוסף ובניו, מנשה ואפרים, זכו בסופו של דבר בבכורה במקום ראובן.] רחל מתוארת כאישה אהובה, אבל לא כאישה אוהבת המחזרת אחרי בעלה. [אהבתו של יעקב לרחל חוזרת ונזכרת בכתוב, ולאה מביעה את כמיהתה לאהבת יעקב בשמות בניה (בראשית כ"ט, 32-33); לעומת זאת, רחל אינה חושפת את רגשותיה ליעקב והכתוב אינו מספר על כך.]

מסיפור הדודאים (בראשית ל', 18-14) עולה, כי רחל הייתה מוכנה לוותר על יעקב לזמן מה לטובת לאה - לא משום שוויתרה לאחותה הדחויה אלא מתוך להיטותה לדודאים (ומתוך ביטחון באהבת יעקב אליה). [את להיטותה של רחל לדודאים אפשר להסביר על רקע עקרותה: על פי האמונה העממית, צמח הדודאים מעורר תאווה מינית ופריון (רפאל פטאי ומיכאל זהרי, "דודאים", אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק תשל"ח 1978, כרך ב', עמוד 645) עם זאת, דווקא לאה שוויתרה על הדודאים, היא שהרתה וילדה אחרי שכבר "עמדה מִלֶּדֶת" (בראשית ל', 9), ואילו רחל ש"קנתה" את הדודאים, נותרה בשלב זה בעקרותה.]

רחל גם לא היססה להערים על יעקב: לפני בריחתם מחרן היא גנבה את התרפים של לבן אביה (בראשית ל"א, 19) ולא שיתפה בכך את יעקב - גם לא לאחר מעשה, כאשר לבן חיפש אותם. כך הסתבכה בשקר וסיבכה בו את יעקב, אך בסופו של דבר נחלצה מן העניין בעזרת תחבולה נשית וקורטוב של "חן והעזה". [עדין שטיינזלץ, שם, עמוד 40. וכך מתוארת עורמתה של רחל: "ורחל לקחה את התרפים וַתְּשִׂמֵם בכר הגמל ותשב עליהם וימשש לבן את כל האוהל ולא מצא. ותאמר אל אביה, אל יִחַר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי ויחפש ולא מצא את התרפים." (בראשית ל"א, 34-35)]
בנבואת ירמיהו - רחל היא סמל האישה-האֵם, אשר ממקום קבורתה המשיכה ללוות את צאצאיה באסון גלותם "מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". בתפקידה זה היא באה בסופו של דבר על שכרה - "כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ," ומתבשרת על הגאולה העתידית - "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". (ירמיהו ל"א, 16-14)

רחל במדרשי חז"ל
לפי תפיסת חז"ל הקשר בין איש לאשתו הראשונה, אשת נעוריו, הוא יחיד ומיוחד. ["אמר רב שמואל בר נחמן: לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים, שנאמר: 'ואשת נעורים כי תמאס' (ישעיהו נ"ד, 6). שנה לו רב יהודה לרב יצחק בנו: אין אדם מוצא קורת-רוח אלא מאשתו הראשונה, שנאמר: 'ושמח מאשת נעוריך' (משלי ה', 18)." (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ב, עמוד א')] קשר זה לא התממש בחייהם המשותפים של רחל ויעקב, אף על פי  שרחל הייתה זו שזכתה באהבתו הגדולה של יעקב.

במדרשי חז"ל רחל מתוארת כמי שדואגת בראש ובראשונה לאחותה - לא לעצמה, וברגישותה ואהבתה לאחותה מוכנה לוותר, לפחות זמנית, על אהבת יעקב.

רחל ידעה מראש על מזימתו של אביה, ולכן מסרה ליעקב סימן, "שיכיר ביני לבין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני". לאחר מכן חזרה בה וכבשה את תאוותה, ומתוך רחמים על אחותה "שלא תצא לחרפה" מסרה לה את הסימנים שנתנה ליעקב - "ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר אתה... ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול (את קול) אחותי". [מדרש איכה רבתי, פתיחתא כ"ד. ויש גרסה מקוצרת של הסיפור (בארמית) בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכ"ג, עמוד א')]

קנאתה של רחל העקרה באחותה (בראשית ל', 1) זכתה במדרשי חז"ל לפירוש מרוכך וחיובי, ולא התפרשה כיחס שלילי כלפי אחותה אלא כהערכה לתכונותיה הטובות - "אילולי שהיא צדקת, לא הייתה יולדת". [מדרש בראשית רבה, פרשה ע"א, תלמוד]

בדומה לשאר האימהות, גם רחל מתוארת במדרשים כנביאה, ועדות ליכולתה הנבואית מוצאים חז"ל בדבריה – "יוסף ה' לי בן אחר" בן - ולא בנים", שכן ניבאה שלא תלד עוד אלא בן אחד. [ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט', הלכה ג']

מדרשי חז"ל עוסקים גם בשאלת מותה וקבורתה של רחל. הם (חז"ל)

מציינים, כי קללתו של יעקב על גונב התרפים - שאם יימצא לא יחיה (בראשית ל"א, 32) - הביאה שלא מדעת למותה של רחל זמן קצר לאחר מכן. [המדרש מספר, כי דברי יעקב ללבן: "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה" היו בבחינת "שגגה היוצא מפי השליט" שהרי יעקב לא ידע שרחל היא שגנבה את התרפים, ובעקבות קללתו "ותמת רחל" (מדרש בראשית רבה, פרשה ע"ד).] חז"ל מציינים כי רחל מתה "בקוצר שנים", ובמדרש אגדה - מוצג בכיו של יעקב בפגישתו הראשונה עם רחל כנבואה לעתיד: יעקב "צפה ברוח הקודש" שרחל תמות בדרך ובגיל צעיר, ולא תיקבר יחד אתו. [מדרש בראשית רבה, פרשה ע']

יש הדורשים לגנותה של רחל את העובדה, שלא זכתה להיקבר בצד יעקב במערת המכפלה, ומסבירים זאת כעונש על נכונותה לוותר על יעקב בתמורה לדודאים. ["לפי (מכיוון) שזלזלה בצדיק (ביעקב), לפיכך אינה נכנסת עמו בקבורה... ר' שמואל בר נחמן אמר: זו (לאה) הפסידה דודאים, והפסידה שבטים, וקבורה עמו." (מדרש בראשית רבה, פרשה ע"ב)]

אחרים מייחסים את מקום קבורתה לתפקידה העתידי כאם האומה: "צפה יעקב אבינו, שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים". [מדרש בראשית רב, פרשה פ"ב. המדרש עוסק גם בשני זיהויים השונים במקרא למקום קבורתה של רחל.]

באחד המדרשים מתוארת רחל כשהיא עומדת לפני האלוהים, מגוללת את כל סיפור חייה הקשים, מפצירה בו לרחם על בניה - ונענית: "בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן". [במדרש מגוללת רחל לפני האל את כל קורותיה, ואת נכונותה להבליג על קנאתה, לסייע לאחותה ולרחם עליה, "ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה" והיא הרי רק "בשר ודם, עפר ואפר." ואז היא פונה לאלוהים ואומרת לו: "ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קינאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בניי ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם, הדא הוא דכתיב (וזהו שכתוב): 'כה אמר ה' בקול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו' (ירמיהו ל"א, 14), וכתיב (וכתוב): 'ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם' (ירמיהו ל"א, 16)". (מדרש איכה רבה, מהדורת בובר, פתיחתא כ"ד)]

רחל בשירה העברית
פרטים רבים בדמותה של רחל ובקורותיה עוררו את דמיון המשוררים: רועת צאן יפה ואהובה, שנאלצה להמתין שנים רבות למימוש האהבה; לאחר מכן סבלה מעקרות ממושכת (ואילו  אחותה-צרתה התברכה בבנים); ולבסוף  - מתה בטרם עת בשעת הלידה. בשירו של מאיר מוהר ובהמשך למסורת במדרש רואה יעקב את סופה העצוב של רחל כבר בפגישתם הראשונה - "רָחֵל, רָחֵל! בָּכָה / כְּאִלוּ לְבָבוֹ נִבָּא /  כִּי מוֹת תָּמוּת בְּאִבָּהּ / חֲמוּדָה זוֹ לָהּ זָכָה." [מאיר מוהר, "נשיקת יעקב", בתוך: ישראל זמורה (עורך): נשים בתנ"ך, הוצאת מחברות לספרות, תשכ"ד 1964, עמוד 406. מוטיב זה נמצא כאמור במדרשי חז"ל.]

רחל של המשוררת רחל היא זו "הָרוֹעָה צֹאן לָבָן" אך היא גם "אֵם האֵם", שדמה זורם בדם המשוררת.

לעומת המקרא המספר על יעקב הממתין לרחל, מיכל סנונית מתארת את רחל הממתינה ליעקב "שֶׁבַע שָׁנִים וְלֵילוֹת / .../ כִּמְעַט שֵׂיבָה / כִּמְעַט אֶצְבָּעוֹת נִקְמָטוֹת / וְהָאָחוֹת, שֶׁעֵינֶיהָ רַכּוֹת, / זוֹכָה בְּעֶדְנַת הַפְּרִיחָה." ומוסיפה גבריאלה אביגור-רותם: "...וְהִיא הִמְתִּינָה לוֹ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְיוֹתֵר. / ... / יָמֶיהָ הָיוּ אֶבֶן כְּבֵדָה. / וְהִיא הִמְתִּינָה לוֹ, / כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּקְרָא." את עקרותה של רחל מייחסת מיכל סנונית להמתנה הארוכה של רחל ליעקב - "אַךְ מִי יַטְמִין בִּי זֶרַע / וְהוּא עוֹבֵד אוֹתָךְ?"

שולמית חוה הלוי מטיחה ברחל את אי יכולתה להסתפק במה שהיה לה - "... / יָפָה וַאֲהוּבָה מֵאֵם הַבָּנִים / ... / לֹא דַּי הָיָה לָךְ / לִהְיוֹת אֲהוּבָתוֹ." וגם אחרי שילדה את יוסף - "לֹא דַּי בְּךָ אָמַרְתְּ לוֹ וְחָרַצְתְּ שְׁמוֹ - יוֹסֵף / חָרַצְתְּ אֶת מוֹתְךָ / אֶת יַתְמוּתוֹ." ולפיכך - "... / אַתְּ תָּקִיצִי לְבַדֵּךְ / אֲחוֹתֵךְ תָּקוּם לְקֵץ הַיָּמִין / בִּימִין בַּעֲלֵךְ."

רחל בשירו של יעקב פיכמן היא גם רחל אֵם האומה, שבעבר, עם כל גלות שעברה ליד קברה "...אַבְנֵךְ עוֹגֶמֶת / הִלְבִּינָה כְלֵב אֵם, לֹא יִנָּחֵם." אבל בימינו - "הֲתְשְׁמְעִי? בָּנִים שָׁבִים עִם שֶׁמֶשׁ / אֶת שִׁיר לֶכְתָם שָׂרִים בְּאָזְנַיִךְ, אֵם." [בתוך: מלכה שקד (עורכת), לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה –אנתולוגיה (יהדות כאן ועכשיו), ידיעות אחרונות ספרי חמד, תשס"ו 2005, עמוד 420, 422-423, 425, 427-428.]