המשך - הנשים במשפחת אברהם אבינו - אשת לוט

אשת לוט

אשת לוט במדרש
הרואה אשתו של לוט (המקום שנהפכה שם לנציב מלח) אומר: "ברוך דיין האמת", ועל לוט אומר: "ברוך זוכר הצדיקים" (ברכות נ"ד).
אשתו של לוט אינה מטמאת, שמת מטמא ואין נציב מלח מטמא (נדה ע).

ארבע בנות היו ללוט, שתיים ארוסות ושתיים נשואות, הנשואות מתו בסדום.

לפי התלמוד יסודות ערביים נראים בסיפורים הנזכרים בפרקי דר"א פכ"ה.

בספר הישר פרק וירא: "עדית" שמה של אשת לוט, והשם הזה מוצאו מהשם "חדיתא" אשת מחמד הראשונה.

קווים לדמותה של אשת לוט במקרא ובמדרש

הדבר הראשון שבולט בנרטיב המקראי הוא שאין לה שם והיא ידועה לנו רק בתוקף מעמדה כבת זוגו של לוט. נראה כי אי מתן השם הוא עדות לניסיון המקרא למעט ולהעלים את דמותה שנתפסה כשלילית. כך גם בהמשך הפרשה מסופר שהמלאכים מחזיקים בה ומניחים אותה מחוץ לעיר כאילו הייתה חפץ - אובייקט ולא סובייקט אנושי חי נושם ומעל לכל בעל רגשות.

תרגום יונתן לבראשית

מופיעה אשת לוט כאחת מאנשי סדום ממש, ובמקצת המדרשים מסופר על אשת לוט המבקשת מלח אצל שכנותיה, ומפרשים זאת, כניסיון מצידה להפיץ את הידיעה על דבר בואם של אורחים לביתה על מנת שאנשי סדום ירעו להם כמנהגם באורחים.

יחד עם זאת, קיימים מדרשי אגדה אחרים מהם מצטיירת דמות מעט שונה. בעיון בספר הישר: מלמד כי ללוט הייתה בת - פלטית שמה, אשר כעונש על אשר ריחמה על עני ודאגה בחמלתה לכלכלתו, התעמרו בה אנשי סדום הרעים ושרפו אותה למוות בעודה בחיים.

בהמשך המדרש מופיעה אשת לוט בפעם הראשונה בשמה – עדית, ומצוין כי היא הביטה לאחוריה בעת הפיכת ערי סדום מאחר ונכמרו רחמיה על בנותיה הנשארות בסדום אשר לא יצאו עמה. אשת לוט למודת טראומות עקב מותה הטראגי של בתה הראשונה - פלטית, לא יכלה לעמוד בטראומה נוספת - מותם של בנותיה הנשארות בסדום והיא מביטה לאחוריה בייאוש וברחמים ומתאבנת. לנו נותר רק לדמיין את תנועת הגוף הסובב לאחוריו, את הרגליים שננעצו באדמה, את נחישות המבט שנשלח אל תוך התופת, את הכאב ואולי את הזעקה שפילחה את אדמת המדבר את קפא באחת קולה ונדם "ותהי לנציב מלח".

האם מקרה הוא הקשר שבין שמה "עדית" לבין העובדה שהיא היחידה שהעיזה לתת "עדות" לכיליון המחריד שארע בסדום ועמורה?

מוטיב המבט במקרא ובמדרש

המבט הינו ללא ספק מוטיב מרכזי המלווה את עלילת סדום ועמורה מתחילתה ועד סופה. להלן נעמוד על משמעויותיו.

בפרק י"ח בספר בראשית מספר האל לאברהם על כוונתו לרדת לסדום ולראות "הכצעקתה"(י"ח, כ"א) כלומר, האל בכבודו ובעצמו רוצה להתבונן מקרוב בנעשה בסדום. בפרק י"ט המלאכים מכים בסנוורים (מעוורים) את אנשי סדום (י"ט, י"א). בהמשך הם מצווים על לוט: "המלט על נפשך אל תביט אחוריך" (י"ט, י"ז). ואז מסופר: "ותבט אשתו מאחריו..." (י"ט,כ).

למחרת בבוקר אנו שומעים על אברהם "המשקיף" על פני סדום (י"ט, כ"ח).

הפרק מסתיים במשכב העריות של בנות לוט עם אביהם, המתחולל בלילה בחשכת המערה ובאין רואה.

עונשה של אשת לוט - על מה ולמה?

מדוע אם כן האל מגיב כל כך בתקיפות כנגד אישה אחת אומללה. מה היה כל כך מסוכן ובלתי נסבל בהפניית הראש אחורה, במבט האסור שהפר את הציווי האלוהי? 

ההצצה לערווה האלוהית, או שמע חשיפתו של הפן הדיוניסאי הפגיע והכאוטי המסתתר מאחורי הלוגוס - אגו האלוהי הגלוי והמוחצן, ואולי איבוד השליטה והזעם הנרקססטי המתפרץ של האל בסדום שהתגלה לעיני כל?

א.אליצור (1987): מציין את הקשר בין מוטיב ההתמלחות - התאבנות של אשת לוט, לראשה של המדוזה במיתולוגיה היוונית, שכל המביט בו היה מתאבן. בעקבות פרויד, רייק ו-בית הלחמי שפרשו כי ראש המדוזה מסמל את איבר הניקבות של האם המעורר בילד את חרדת הסירוס, מעלה אליצור את ההשערה כי חטאה של אשת לוט שבעקבותיו התאבנה הוא ראייתה את ערוות האל - האב, כאשר המלח המסמל עקרות הוא לפיכך המקבילה הנקבית לסירוס הזכרי. 

במקביל, אולי בעצם עסקינן בחרדת הסירוס של האל, שפשוט לא יכול לסבול את מבטה המתמרד והמתגרה של אשת לוט החושף לעיני כל את זכרותו, את צילו הכאוטי וההרסני שהתגלה בתוך הויטאליות הפאלית שהחריבה את סדום, את החושך והתוהו שקדם ל"ויהי אור" הנאור של ספר בראשית.

עונשה של אשת לוט יכול גם לסמל גם את חרדת הסירוס של האל החרד מהפן הנשי הממית והנוקם בהוויה האלוהית עצמה, מהאלה הגדולה - השכינה, שכשם שהיא מחייה ומזינה כך היא גם ממיתה - "רגליה יורדות מוות" (משלי פרק ה'). בסופו של דבר, נראה לי שהפיכתה של אשת לוט לנציב מלח פאלי, חושף במישור הסמוי את החסר, כלומר את הסירוס, את ההוויה האלוהית הפגומה והמוכחשת (זו המשתקפת גם בעולם האנושי הפגום כדוגמת סדום ועמורה), ואולי האל רצה להסתיר זאת מאיתנו ומעצמו. כמה טראגי שהאל הפגיע שכל כך זקוק לעדותה וחמלתה של עידית - אשת לוט, אינו מסוגל להיות נראה ותלוי באחר. על כן קצף וזעם כאשר סודו ניגלה לעיניה של אשת לוט. אמנם המלך הוא ערום ואומלל, והוא אינו מסוגל להיראות בפגימותו וסודו מוחזק ועצור בין גרגירי המלח הדחוסים ועד שלא ישכיל למוסס את נציב המלח - את גרעין עצמותו המזויף, לא ישתחרר מחרון אפו ולא יזכה לתיקון.

האנליטיקאית היונגיאנית רות נצר (2004): מציינת כי המלח הוא אחד מסמלי אבן החכמים האלכימאית המזוהה עם העצמי כמו גם עם נוכחות האלוהי באדם. המלח המצוי בזיעה ובדמעות מבטא גם איכות רגשית של עצב, כאב ואכזבה שהינם הכרחיים בכל תהליך ההתפתחותי.

מנקודת מבט זו נוכל אולי לראות בפרשת סדום ועמורה מטפורה לתהליך האינדיבידואציה הנפשי, כאשר חורבן סדום ועמורה באש וגופרית יכול לסמל את שלב הניגרדו - המוות והכיליון. ואילו אשת לוט - נציב המלח הלבן מסמלת את שלב האלבדו, מה שנותר ושרד את השרפה והטראומה, החומר הלבן המזוקק המזוהה עם העצמי.

מעניין לראות שבעוד שלכאורה הדמויות המרכזיות בפרשה הם כולם גבריות: אלוהים, אברהם, המלאכים, לוט. לעומתם הדמויות המגלות יוזמה, עצמאות ומקוריות, הן הדמויות הנשיות המרדניות - אשת לוט, ובנותיו של לוט הלוקחות ממנו זרע והופכות להיות אימותיהם של עמי עמון ומואב. כאן המקום להיזכר ש-רות - הסבתא רבא של דוד המלך מוצאה ממואב. כלומר, היסוד הגברי המפותח והגואל המזוהה במסורת היהודית עם משיח בית דוד, הוא תולדה של עיבור עם היסוד הנשי העצמאי והמרדני המסומל בסיפורנו ע"י אשת לוט ובנותיה.

האמור לעיל מחזק את הפרשנות הקושרת בין דמותה של אשת לוט ליצירתיות ויצריות נשית אותנטית (מהסוג המאיים על גברים). 

ניתן לראות כיצד במימד הסמוי והלא מודע, עונשה של אשת לוט מהדהד את תמצית הקוטביות הנשית הארכיטיפלית. מצד אחד נציב המלח מסמל מוות וכליון - הפן השלילי וההרסני של ארכיטיפ האלה הגדולה, אך מאידך, נציב המלח המוצק המתכייר לנגד עיננו, מסמל גם את הפיכתה של אשת לוט מדמות שולית, חסרת שם, נעדרת מוגדרות וקיום עצמאי - אשתו של משהו אחר, לסובייקט קונקרטי בעל נראות, נפרדות, אוטונומיות, ובעל שם - עידית, שפירושו המילוני הוא: "אדמה טובה ופורייה", וכאן אנו פוגשים בקוטב החיובי של ארכיטיפ האלה הגדולה - אלת אדמה הפורייה והיצירתית שמרחמה נברא עולם ומלואו.   

לסיכום
על הרצף שבין "אשת לוט" מצד אחד, "עידית" מצד שני, ובתווך אל זכרי מעניש ומסורס, חוללנו חליפות בין הקולקטיבי לבין האישי, בין האלוהי ובין האנושי. פגשנו בכפל פניו של ארכיטיפ האלה הגדולה: אלת האדמה הפורייה והטובה, כמו גם האלה הדמונית, הממיתה והמכלה. במקביל, היינו עדים לתהליך הטרנספורמציה שעברה אשת לוט/עידית בתודעתנו, מדמות שולית חסרת ממשות, לסובייקט נפרד הקורא תיגר על הציווי האלוהי בבוחרה להיות עדה לשיכרון הכוח האלוהי, לאכזריות ברוטלית חסרת הגבולות, ולחוסר הסובלנות לשונה, לאחר באשר הוא אחר, גם אם ערכיו המוסריים שונים משלך, חוסר סובלנות שמאחוריו מסתתרת חרדת סירוס של  אל זכרי מפוצל שאינו מסוגל להישיר מבט אל צילו האפל הניבט אליו מבעד לעיניה של אשת לוט. האל המסרב להכיר בעצמותו השסועה, האל שאינו מסוגל להכיל את הזעם העצמי שלו, האל שעצם את עיניו לרווחה מלראות את עצמו כפי שהוא באמת, נאלץ בעל כורחו להתבונן בזוועה דרך עיניה של אשת לוט - הפן הנשי המוכחש בהוויה האלוהית הקופא באחת לנציב מלח. נדמה לי שברגע זה ממש מתפשט חיוך עדין ומהוסס מבין שפתי המלח של אשת לוט, סוף סוף עידית יכולה להרפות, להזיל דמעה, לעצום את עיניה ולנוח.