אשת מנוח היא אמו של שמשון ואשתו של מנוח. שמה אינו נזכר במקרא, נאמר
עליה רק שהיא: "עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה". [ספר שופטים פרק י"ג, פסוקים ב'-כ"ד: "וַיְהִי אִישׁ
אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ
עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה]
מלאך האלוהים מתגלה אל האישה. הוא אומר לה שהיא עקרה ובן ייוולד לה. ["וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה, אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ,
הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן"]
גם המספר מקדים ומספר כי היא עקרה. מצד האם אין תגובה, לא על צורת
ההתעברות ואף לא על ייעודו של בנה. המלאך חוזר על דברי הפתיחה בסיפור. מכאן אפשר
להבין שהמלאך מצוי בידיעת הנסתר. האישה נמצאת בשדה ושם מתגלה מלאך האלוהים. ההבטחה
לבן טומנת בחובה ציוויים, אזהרות ובשורה על עתידו של הרך הנולד. פסוק ד' הופך
להיות תנאי: "וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר;
וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא". האישה תלד אם תשמור על ציווי הנזירות. [הנזיר מחויב להימנע מצריכת כל מוצר הקשור בענבים ויין (חומץ
וצימוקים), להימנע מטומאת מת (מגע במתים או קברים) ושלא לספר או לגלח את שיער ראשו
וזקנו.] "כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה
עַל רֹאשׁו כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן הַבָּטֶן" האישה
מספרת לבעלה כי מלאך אדוני נראה אליה, ["אִישׁ
הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי"]. צמד המילים
"בא אל" בתנ"ך משמש פעמים רבות לתיאור יחסים מיניים.
האישה ממהרת לתאר לבעלה כיצד נראה איש האלוהים. ["וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר, אִישׁ
הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד;
וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא, וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי"] היא מצטדקת באומרה שאת שמו לא שאלה ואת שמו לא מסר לה.
האישה משמיטה בתחילה את הגילוי "הנך עקרה וילדת בן" ומשלבת
את פרשנותה שלה לדברי המלאך. האישה ממשיכה ומתחילה לדבר על בשורת הלילה: "הנך
הרה". ["וַיֹּאמֶר לִי, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן"] לאחר מכן, היא ממשיכה בהדרגה ומספרת לבעלה על עתידו של הנער אשר יהיה
נזיר אלוהים. היא אינה מספרת לבעלה כי מורה, סכין, לא יעלה על ראשו. היא מדברת
בפירוט רב על האיסורים החלים עליה. ["וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי
יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה
הַנַּעַר, מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתו"] האיסורים חלו על אמו מפני ששמשון הוקדש טרם לידתו. האישה החסירה את
הפרט החשוב הקשור להיותו מושיע, אך מוסיפה "עד יום מותו".
מנוח מתפלל לה' ומבקש כי איש האלוהים יופיע שוב. ["וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר: בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ
הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ, וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה
לַנַּעַר הַיּוּלָּד"] אך המלאך מתגלה שוב
רק לאישה. האישה שוב ממהרת לספר לבעלה וחוזרת שוב על הצירוף "אשר בא ביום
אליי". ["וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים, בְּקוֹל מָנוֹחַ; וַיָּבֹא מַלְאַךְ
הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה, וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ,
אֵין עִמָּהּ. וַתְּמַהֵר, הָאִשָּׁה, וַתָּרָץ,
וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ; וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ, אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם
אֵלָי"]
איש האלוהים פוגש במנוח ואשתו לאחר בקשה מאלוהים. המלאך אינו משיב
למנוח על שאלתו אלא חוזר על דברים שאמר לאישה בלבד. ["וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ, אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ; וַיָּבֹא, אֶל
הָאִישׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ
הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אָנִי.
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ: מַה יִּהְיֶה
מִשְׁפַּט הַנַּעַר, וּמַעֲשֵׂהוּ. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל
מָנוֹחַ: מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה, תִּשָּׁמֵר.
מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל, וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ,
וְכָל טֻמְאָה, אַל תֹּאכַל: כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ, תִּשְׁמֹר"]
פחדו של מנוח מכך שראו את המלאך ניכרים בדבריו. ["וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, אֶל מַלְאַךְ יְהוָה: נַעְצְרָה נָּא
אוֹתָךְ, וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ
יְהוָה אֶל מָנוֹחַ, אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ, וְאִם תַּעֲשֶׂה
עֹלָה, לַיהוָה תַּעֲלֶנָּה: כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ, כִּי מַלְאַךְ יְהוָה
הוּא. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְהוָה, מִי שְׁמֶךָ: כִּי יָבֹא
דבריך (דְבָרְךָ), וְכִבַּדְנוּךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהוָה,
לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי. וַיִּקַּח מָנוֹחַ
אֶת גְּדִי הָעִזִּים, וְאֶת הַמִּנְחָה, וַיַּעַל עַל הַצּוּר, לַיהוָה;
וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. וַיְהִי
בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ יְהוָה,
בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ; וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם
אָרְצָה. וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְהוָה, לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ
וְאֶל אִשְׁתּוֹ; אָז יָדַע מָנוֹחַ, כִּי מַלְאַךְ יְהוָה הוּא. וַיֹּאמֶר
מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ, מוֹת נָמוּת: כִּי אֱלֹהִים, רָאִינו.]
תפקיד המרגיע, את מי שנחרדו לאחר שראו את פני האל, עובר מאלוהים אל
האישה. [וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, לוּ חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח
מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה, וְלֹא הֶרְאָנוּ, אֶת כָּל אֵלֶּה; וְכָעֵת, לֹא
הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת"]
דבריה מסיימים את בשורת הלידה ע"י המלאך, כפי שאמר לה בפגישתם
הראשונה "והרית וילדת בן". האישה האלמונית היא זו שנותנת לבנה שם. האישה
שמתגלה אליה מלאך האל, מבינה את משמעות ההתגלות יותר מבעלה והיא זו שנותנת לבנה את
שמו. ["וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן;
וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה"]
בסיפורי לידה אחרים בתנ"ך, שמות הנשים נזכרים ואילו בסיפור זה
נפקד שמה של האישה. ניתן לשער שכוונת הסופר המקראי היא להמעיט בחשיבות המשפחה ולתת
ביטוי יתר לבשורה האלוהית שקדמה ללידת שמשון.
לדעת יאירה אמית, מוטיב העקרות במקרא הוא רק אמצעי המועיד את התינוק
הנולד שהולדתו באה בזכות האל ולכן המחבר המקראי ממעיט בהצגת האב. [יאירה אמית, מקרא לישראל שופטים, ירושלים, מאגנס, 1999, ע"מ 222]
זיהוי שמה עפ"י התלמוד
לפי התלמוד הבללי, מסכת בבא בתרא, דף צ"א ע"א, ובמדבר רבה
י', ה' בהסתמך על דברי הימים א', ד', ג': "וְשֵׁם אֲחוֹתָם, הַצְלֶלְפּוֹנִי",
היה שמה "הצללפוני" ומוצאה משבט יהודה, וזאת בהסתמך על
הפסוק הקודם בדברי הימים א', ד', ב': אֵלֶּה,
מִשְׁפְּחוֹת הַצָּרְעָתִי.
עקרותה
"ויאמר לי: "הנך הרה", אבל
מה שאמר לה: "הנה את עקרה" לא גילתה לו, שלא רצתה לגלות קלקולה" (במדבר רבה י', ה'). המונח "קלקולה" מופיע פעמים רבות
בתלמוד לעבירות שקשורות ביחסים שאינם כשרים כמו יחסי ניאוף ולכן מוסיף הדרשן כי
"לא גילתה לו דבר עקרותה שלא רצתה לגלות דבר קלקולה". [עירית אמינוף, שמשון הלך אחר עיניו: שמשון בראי
התלמוד והמדרש, ירושלים: ראובן מס, 2010, עמ' 49]
הסיפור בקדמוניות היהודים
יוסף בן מתתיהו, מוסיף עוד על יופייה, הוא
מספר כי האישה הייתה מפורסמת ביופייה ועלתה בכך על כל הנשים. הוא גם מתאר את אהבתם
של בני הזוג. בסיפור בקדמוניות היהודים, האישה היא זו שמבקשת את המפגש השני עם
המלאך בגלל קנאת בעלה במלאך. [יוסף בן
מתתיהו יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, ירושלים: מוסד ביאליק, עמ' 170-171]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה