לפי התנ"ך, עַכְסָה הייתה בתו של כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה ואחד המרגלים שלא הוציא
דיבה רעה על ארץ ישראל. היא נישאה לענתיאל בן קנז, אחיו (מצד אמו) של אביה.
עַכְסָה בת כלב אשת עתניאל,
מוזכרת בספרים יהושע ט"ו ושופטים א'.
כלב בן יפונה, לאחר שקיבל את קריית ספר (דְּבִיר נקראה גם קריית
ספר או קריית סַנָּה - הייתה עיר כנענית חשובה ביותר מדרום לחברון, במעמד
דומה לזה של חברון ולכיש. התנ"ך מספר כי העיר נכבשה בידי כוחותיו של יהושע בן
נון והייתה עיר חשובה בנחלת שבט יהודה), עיר שהייתה עדיין מיושבת ע"י הכנענים,
לנחלה מיהושע אמר: "אשר יכה את קריית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי, לאישה
(יהושע ט"ו, ט"ז). כלב מחליט שהאדם שיכבוש את קריית ספר מידי הכנענים,
יישא לאישה את בתו, עכסה. עתניאל בן קנז, אחיו של כלב בן יפונה כובש את קריית ספר,
שלימים תיקרא דביר ונושא לאישה את עכסה.
סיפורה מופיע בספר יהושע, פרק ט"ו. שמה מופיע חמש פעמים
בתנ"ך.
עכסה נקראה כך מכיוון "שכל הרואה אותה כועס על אשתו" (מסכת
תמורה, ט"ז, א').
לפי פירוש התוספות, הכוונה היא שהייתה אישה צנועה מאוד, ולכן כל מי
שראה אותה כעס על אשתו שאינה צנועה כמותה.
"ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור ויאמר
לה כלב מה לך" (יהושע ט"ו, י"ח). לפי פירוש מצודת דוד, עכסה מפילה
עצמה מהחמור עליו רכבה לבית בעלה, ומבקשת ממנו רשות לשאול שדה מאביה, כלב בן
יפונה.
עתניאל בן קנז, בעלה, שואל אותה לפשר הבקשה. עכסה עונה: "תְּנָה לִּי בְרָכָה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי,
וְנָתַתָּה לִי, גֻּלֹּת מָיִם; וַיִּתֶּן לָהּ, אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת, וְאֵת,
גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת" עפ"י מצודת דוד עכסה מבקשת
מאביה שדה עם מקור מים, מפני שהשדה שניתן לה, לא מכיל מקור מים. כלב בן יפונה נותן
לה שדה עם מעיין מעל ומעיין מתחת.
עכסה בספר דברי הימים א', ב' מ"ט מתוארת כבתו של כלב בן חצרון;
שתי סברות ליישוב העניין:
כלב בן יפונה וכלב בן חצרון - איש אחד הם.
כלב בן יפונה וכלב בן חצרון - הם שני אנשים שונים, והשם של בנותיהם
הוא עכסה.
לדעת חכמים, כלב בן יפונה הוא כלב בן חצרון, לפיכך היו כל בני משפחתה
של עכסה ראשי האומה, גיבורים עשויים ללא חת, שטובת העם בראש מעייניהם: כלב,
עתניאל, חור, ובצלאל (בונה המשכן). כלב הבטיח את בתו למי שיילחם בקריית ספר, והדבר
מעורר תמיהה. המאמין הגדול, שנלחם כל חייו על ארץ ישראל, לא נלחם בעצמו על דביר,
והמיר את מלחמתו הלאומית במאבק אישי, שהפך את כיבוש דביר לנושא שבינו לבינה. למעשה
כלב בוחן במעשי גבורה את חתנו לעתיד. לא אופיו או רכושו מעניינים אותו, אלא גבורתו
ואומץ לבו.
חכמים גינו את כלב על מעשהו: [בראשית רבה, פרשה ס'] "ארבעה תבעו
שלא כהוגן... ואלו הן: ...כלב... כלב אמר: אשר יכה את קריית ספר ולכדה, ונתתי את
עכסה בתי לאשה. אלו לכדו עבד אחד, היה נותן לו בתו? וזימן לו הקב"ה
כהוגן...".
אך יש אומרים שכלל לא היו אלה עניינים שבחומר, אלא עניינים שברוח,
ובזאת בדק כלב את חתנו המיועד: [תוספות, תענית ד', א'] "אמר כלב: (מי) שייתן לו
הקב"ה כל מי שיכול לחזור אותן הלכות ששכחו בימי אבלו של משה - אתן לו עכסה
בתי... אלא כפי מעשיה (של) עכסה שהייתה בתו היחידה של כלב".
כלב - אדם מכובד מעין פטריארך, שעליו נאמר אחרי המפקד בערבות מואב
[במדבר כ"ו, ס"ד-ס"ה]: "ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרון
הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני: כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר
מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון".
כלב בן יפונה ויהושע בן נון היו מן "האבות המייסדים", שרידי
דור קדמונים.
כלב מילא אחר דברי ה' בשלמות וללא ערעור והרהור, ומסר את נפשו על
כיבוש הארץ מתוך אמונה שלמה ותמימה. כלב היה נכון לכל מאמץ והקרבה למען אמונתו
ולמען טובת ישראל. הוא לא נגרר אחרי המרגלים והיה הראשון שהגיב לדבריהם, והוכיח
בכך את עצמאותו ועקביותו. גם בזקנותו לא נס ליחה והוא שקפץ ראשון להילחם בענקים,
ממש ביקש מיהושע דווקא את הנחלה הבעייתית ביותר, המאוכלסת בענקים. [יהושע
י"ד]: "וַיִּגְּשׁוּ
בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ, בַּגִּלְגָּל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה
הַקְּנִזִּי: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה
אִישׁ הָאֱלֹהִים, עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.
בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי, בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה אֹתִי מִקָּדֵשׁ
בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ; וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר, כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי. וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי, הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם; וְאָנֹכִי
מִלֵּאתִי, אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהָי. וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה, בַּיּוֹם
הַהוּא לֵאמֹר, אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ, לְךָ תִהְיֶה
לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם: כִּי מִלֵּאתָ, אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהָי. וְעַתָּה, הִנֵּה הֶחֱיָה יְהוָה אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, זֶה
אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְהוָה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה,
אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר; וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם, בֶּן חָמֵשׁ
וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק, כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם
שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז, וּכְכֹחִי עָתָּה: לַמִּלְחָמָה,
וְלָצֵאת וְלָבוֹא. וְעַתָּה, תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה,
אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בַּיּוֹם הַהוּא: כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם
הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם, וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי יְהוָה אוֹתִי
וְהוֹרַשְׁתִּים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. וַיְבָרְכֵהוּ,
יְהוֹשֻׁעַ; וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, לְנַחֲלָה.
עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי, לְנַחֲלָה, עַד,
הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן, אֲשֶׁר מִלֵּא, אַחֲרֵי, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, הָאָדָם הַגָּדוֹל
בָּעֲנָקִים הוּא; וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה, מִמִּלְחָמָה".
חכמים תיארו
אותו כמרדן ותיק, הלוחם כמציאות ללא פשרות כדי להתאימה לעקרונותיו. "מרד זה
כלב. ולמה נקרא שמו מרד? שמרד בעצת המרגלים" [סנהדרין י"ט, ב']. גם
בכיבוש חברון ודביר, הוא העדיף מערכת משולבת ולא לצאת כגיבור המבליט את ייחודו.
בין האישים והשבטים שביקשו להם בספר יהושע נחלה, רק כלב בא אל יהושע וביקש נחלה
כדי להילחם עליה.
כלב זכה
לנחלתו בהר חברון, אעפ"י שלא נקבע במפורש שיקבל חלק זה, אך הוא ביקש מיהושע
דווקא את הר חברון בו היו ערי הענקים שאימתם הביאה לכישלון המרגלים, וכלב זכה
לנחלה בזכות עמידתו נגדם.
פירוש השם
עכסה
עכס הוא תכשיט [ישעיהו ג', י"ח]. וגם סוג של נחש או שטן [איוב
ב', ג'].
כעס או עכס בשינוי אותיות, אין זה נדיר למצוא כגון אלה בתנ"ך
(שלמה-שמלה, יעבץ-עצב ועוד).
תמורה ט"ז, א': "ולמה נקרא שמה עכסה? שכל הרואה אותה כועס
על אשתו".
מיהי עכסה? האם דברי חז"ל "שכל הרואה אותה כועס על
אשתו" - יתכנו כפשוטם?! וכי מה חטאה אשה שלא נולדה יפה כמו עכסה? ומדוע בעלה
כועס עליה?! כוונת חז"ל מרמז, שמי שכועס על עכסה - כועס על עצמו!
התורה נמשלה ל-"בת" ונמשלה ל-"אשה".
סיפור מסירת עכסה לאשה כורך בתוכו גם את סיפור מסירת תורתו של כָּלֵב. עתניאל בן קנז היה מפולפל ביותר - ולפיכך
כלב בחר בו לקבל את תורתו -שקשורה לשם עכסה. ומעתה, מובן מדוע כל הרואה אותה כועס
על אשתו. לאחר שלומדי התורה מתבוננים בתורתו של כלב, בעכסה, הם כועסים על עצמם
מדוע עמלם התורני לא הניב להם תורה כה יפה.
חז"ל דרשו את השם של עכסה לשבח - שכל מי שפגש את חכמתה של עכסה
מיד כעס על אשתו מתוך קנאת סופרים.
בקשת עכסה מ-כלב
למעשה עתניאל לא קיבל נחלה ופרס ציבורי על מעשהו, אין רמז לכך שזכה
בקריית ספר כנחלתו הפרטית, ועל כן, כדי להתקיים, היה על עכסה לבוא בבקשה חריגה כזו
מאביה. כלב גם לא קיבל את חברון עצמה, אלא חלק משדותיה ומגרשיה, כי היא, וכן דביר,
הייתה עיר כהנים.
לא ברור מתי ביקשה עכסה את בקשתה. "ויהי בבואה", לאן ומתי?
האם בבואה לבית בעלה, לבית אביה, לבית המשתה? מדוע בעלה עתניאל לא שיתף עמה פעולה?
מה בדיוק ביקשה, האם חזרה וביקשה את השדה מבעלה או שביקשה גם מעיין? מה יועיל
מעיין ללא שדה?
כאשר באה עם בעלה להיפרד מעל אביה, כלומר מיד לאחר נישואיהם. כשראה
אותה כלב "מדברים ומתמהמהים" שאלה מדוע ירדה מעל החמור והם אינם הולכים
לדרכם. [תמורה ט"ז, א'] כתוב: "ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה
ותצנח מעל החמור ויאמר לה כלב מה לך" מאי ותצנח? אמר רבא אמר ר' יצחק: אמרה
לו - מה חמור זה, כיוון שאין לו מאכל ביבוסו מיד צועק, כך אשה, כיוון שאין לה מאכל
בביתה מיד צועקת.
"וַתֹּאמֶר תְּנָה
לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם
וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת".
"וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי", בית שמנוגב מכל
טובה מנוגב [רש"י: חרב ויבש מכל טוב]. "וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם", [רש"י:
התורה - כלומר אדם שהתורה גלויה לו] אדם שאין בו אלא תורה בלבד [רש"י: שהתורה
נקראת מים]. "וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת
תַּחְתִּיּוֹת" אמר לה - מי שדר בעליונים ובתחתונים יבקש ממנו מזונות
[רש"י: יבקש ממנו מזונות] - דהאי ודאי לא יצטרך דכתיב בה הָיְתָה
כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ".
עכסה צנחה מעל החמור לפני כלב. עכסה לא
קיבלה שום נדוניה עם נישואיה, ועכסה ממשילה את עצמה ל-"ארץ הנגב".
"ותאמר: תנה לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני, בית שמנוגב מכל טובה...". היא
הסיתה את בעלה עתניאל לבקש שדה-ברכה מאביה.
הסתה היא בדרך כלל כינוי שלילי, מסית בפי
חכמים הוא היצר הרע ונחש הקדמוני. אך יש הסתה שמגמתה היא חיובית יותר. עכסה פעלה
מתוך דאגה לבניינה של משפחתה, על פי הבנתה, וכאשר עתניאל לא נענה להסתתה לבקש שדה
לעצמו, או משום שהדבר לא נראה לו תקין וראוי ואולי בשל הכבוד שרחש לכלב, פעלה עכסה
בעצמה. לחצה של עכסה על בעלה נשא פרי, והוא לכאורה, ביקש את השדה וקיבלו, עכסה
בחכמתה התלוננה שהשדה ללא מים אינו בעל ערך, ואביה עוד הוסיף על השדה את המעיינות.
כלב הבין שהבקשה לברכה היא כפולה. שדה וגלות מים, גולות עיליות ותחתיות כאחד.
"מאי ותצנח? אמר רבא, אמר ר' יצחק: אמרה לו: מה חמור זה כיוון שאין לו מאכל
באבוסו מיד צועק, כך אשה, כיוון שאין לה תבואה בתוך ביתה - מיד צועקת". וכן
נאמר: "וזה המקום צייה והוא מדבר הוא ואין שם חיטים". [תמורה ט"ז,
א']
היא הצליחה לכפות על אביה לתת לבעלה תוספת
חשובה מאוד לאחוזה שהוא אמור לקבל. התייחסותה לא הייתה רק כלפי פרט מסוים של הטבה
אישית לעצמה. יש כאן חשבון ארוך יותר, תכנון לגבי העתיד והמשך הקיום. עכסה הגנה על
ביתה. היא הבינה שהגיבורים הגדולים הפועלים למען האומה יונקים את עוצמתם מתוך
ביתם, ואם יופקר הבית לא ייבנה מבפנים כראוי, לא יוכל בעלה להתמסר ולתרום לענייני
הכלל.
דברי הרלב"ג בשופטים ג', ל':
"שראוי למי שירצה לבקש דבר מזולתו, שלא ישאל תחלה כל מה שירצה שיותן לו, כי
אולי לא יותן לו, אבל יבקש תחלה מה שיחשב שלא ישיב פניו, ואחר זה יבקש מה שנשאר
ממבוקשו. ולזה תמצא שהסיתה עכסה עתניאל בן קנז לשאול מכלב אביה שייתן לה שדה, ואחר
זה היה לה מקום לשאול מאביה גלות מים להשלים עניין השדה, והנה זה הוא מהתחבולות
הטובות שצריך לאנשים שינהגו בה, במה שיצטרך להם לבקש חסד בזה מאדוניהם, ולזאת הסבה
בעינה סיבבה שישאל עתניאל השדה לא היא, כי אם שאלה אותו מכלב, לא היה לה מקום
להתרעם עליו ולומר ארץ הנגב נתתני".
עתניאל - חיי עכסה שזורים בחיי עתניאל, אעפ"י
שאין לנו שום נתון על חייהם לאחר שאלת השדה. לא ידוע על צאצאים משותפים, אם כי
לעתניאל נולד בן (או בנים) "וּבְנֵי עָתְנִיאֵל חֲתַת" [דברי הימים א', ד'], אך לא ידוע אם מאשתו
עכסה.
עתניאל היה אחי כלב הקטון ממנו, בן אחיו
מאם ולא מהאב קנז.
שמו של עתניאל – משולש: "שמות רבה
(וילנא) פרשה ג': "שלושה נקראו לו: יהודה, עתניאל, יעבץ". עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו - יהודה אחי שמעון שמו. עתניאל - שענאו אל, יעבץ - שיעץ וריבץ תורה
בישראל. ומנלן שענאו אל? - וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם
בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי
וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל. אם
ברך תברכני - בתורה, והרבית את גבולי - בתלמידים, והייתה ידך עמדי - שלא ישתכח
תלמודי מלבי, ועשה מרעתי - שיזדמנו לי רעים כמותי, לבלתי עצבי - שלא ישגבני
יצה"ר מלשנות, אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך לנסיסי לשאול
(בעצב לגיהינום), מיד - ויבא אלוהים את אשר שאל.." זו משנת ר' נתן. ר' יהודה
הנשיא אומר: "אם ברך תברכני" בפריה ורביה. "והרבית את גבולי",
בבנים ובבנות. "והייתה ידך עמדי", במשא ומתן. "ועשית מרעתי"
שלא יהא מחוש ראש ומחוש אוזניים ומחוש עיניים. "לבלתי עצבי" שלא ישגבני
יצר הרע מלשנות. אם אתה עושה כן, מוטב, ואם לא הריני הולך בנסיסי לשאול.
"ויבא לו א-הים את אשר שאל" …" [שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ד']".
עתניאל הוא המנהיג הראשון שמוקד חייו בארץ.
עפ"י חז"ל הוא היה השופט הטוב ביותר, "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה'
וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן ה' בְּיָדוֹ אֶת
כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן
רִשְׁעָתָיִם".
האדם היחיד בכל התנ"ך שהפועל 'תעז'
מופיע בהקשרו.
"א"ר שמואל בר נחמן: הדבר הזה
שפט עתניאל בן קנז לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבון העולם כך הבטחת את משה בין
עושין רצונך בין לא עושין רצונך אתה גואלם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה