מִרְיָם היא דמות מקראית, בתם של עמרם ויוכבד משבט לוי,
אחותם של אהרון ומשה.
מרים נמנית עם שבע הנביאות שקמו לישראל: "שבע נביאות... שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל,
חולדה ואסתר". [מגילה, י"ד]
שמה מבטא את תנאי החיים של עם ישראל במצרים
בעת לידתה מרים וקשים, או את המרי שלה כלפי המצרים. יש שהדגישו את היות השם בעל
שורש משותף עם "הרמה". ויש סברה כי שמה נגזר מהמילה המצרית ל-"אהובה".
לפי המסופר בספר שמות פרק ב', אחות משה (לא
נאמר במפורש שמה) היא זו אשר צפתה על משה ביאור, ראתה את בת פרעה אוספת אותו
והציעה לה כמינקת את אמה: "ותיתצב אחותו, מרחוק, לדעה, מה ייעשה לו. ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ונערותיה הולכות על-יד היאור; ותרא את
התיבה בתוך הסוף, ותשלח את אמתה ותיקחה. ותפתח ותראהו את הילד, והנה
נער בוכה; ותחמול עליו ותאמר, מילדי העברים זה. ותאמר אחותו, אל בת
פרעה, האלך וקראתי לך אישה מינקת, מן העבריות; ותיניק לך, את הילד.
ותאמר לה בת פרעה, לכי; ותלך, העלמה, ותקרא, את אם הילד".
לא נאמר במפורש שאחות זו היא מרים, אולם
מרבית הפרשנים סבורים, שאכן מרים היא העומדת על המשמר ונכונה לבוא לעזרת אחיה משה.
חוכמתה ותושייתה של מרים מתבטאים גם בזה שהיא מיד מציעה לבת פרעה פתרון לבעיית
הנקתו של הילד, ובכך מסייעת לקדם את האפשרות שמשה יישאר בבית פרעה.
מרים מוזכרת במפורש בשמה לאחר קריעת ים סוף
כשתופפה בתופים וחוללה במחול את שירת מרים: "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון,
את התוף בידה; ותצאנה כל הנשים אחריה, בתופים ובמחולות. ותען להם,
מרים: שירו ליהוה כי גָאֹה גָּאָה, סוס ורוכבו רמה בים".
שירת מרים היא שירת הלל והודיה ששרו מרים
הנביאה ובנות ישראל לאחר קריעת ים סוף.
לפי נוסח תימן, שירת מרים נאמרת בפסוקי
דזמרא לאחר שירת הים ואחריה פסוקי פרשת מי מרה, ולאחר מכן קטע "רפאני",
שהוא עוד רצף פסוקי שבח, בדומה ל"יהי כבוד".
בספר במדבר י"ב, א': מסופר כי מרים
ואהרון, רכלו על משה "ותדבר מרים ואהרון במשה, על אודות האישה הכושית אשר
לקח". לאחר מכן מסופר שלקתה בנגע הצרעת "מצורעת כשלג". לאחר תחינת
משה מרים נרפאת לאחר שנאמר: "ותיסגר מרים מחוץ למחנה, שבעת ימים; והעם לא
נסע, עד היאסף מרים" (במדבר י"ב, ט"ו)
סיפור מקראי זה, עוסק בגדולת משה כנביא.
בסיפור מנסים אהרון ומרים להפקיע ממשה את מנהיגותו הנבואית בטענה: "הרק אך
במשה דיבר יהוה". משה אינו מגיב לטענותיהם ובפסוק ג', ה' מגיב על הטענה ואף
מנמק זאת כי: "האיש משה, עניו מאוד מכול, האדם, אשר, על פני האדמה".
טענת ה' מפורטת ובסופה ה' מעניש את מרים בצרעת.
בסיפור זה ה' מבחין בין משה לבין כל נביא
(פסוקים 6-7). ה' מעניש את מרים בעונש נורא צרעת (פסוקים 9-10). אהרון מתוודה על
חטאו וחטאה של אחותו, בפני משה ומבקש רחמים עליה (פסוקים 11-12). משה מתפלל לה'
(פסוק 13) והוא מסביר לו שאילו אביה היה מענישה ביריקה בפנים היא הייתה מסתגרת
מבושה שבעה ימים, ולכן עליה להיות מורחקת ממחנה ישראל לשבעה ימים. לאחר שבעת ימי
ההסגר, חוזרת מרים למחנה ובני ישראל ממשיכים במסעם לארץ המובטחת.
מרים מקובלת בעם ישראל גם מאות שנים לאחר
מותה, מעידים דברי מיכה הנביא במאה השביעית לפני הספירה. מיכה מזכיר לעם את חסדי
ה', וביניהם הוא מונה שליחת מנהיגים שיוליכו את העם במדבר. מרים נמנית בין מנהיגים
אלה: "כי העליתיך מארץ מצריים, ומבית עבדים פדיתיך; ואשלח לפניך, את משה
אהרון ומרים" (ספר מיכה פרק ו', ד')
במסורת חז"ל הייתה מרים האחות הבכירה
במשפחתה. לפי אותה מסורת היא גם אשת איש ומיילדת (מסכת סוטה י"א), לעתים
מתוארת כאשתו של חור {בן שבט יהודה, בנם של כלב בן חצרון ואפרת: "וייקח כלב
את אפרת, ותלד לו את חור" דברי הימים א', ב', י"ט; לפי המדרש, חור היה
בנם של מרים הנביאה וכלב בן יפונה עפ"י פירוש רש"י שמות י"ז, י'.
[לפי רוב המפרשים כלב בן יפונה וכלב בן חצרון הוא אותו האיש, וכן אפרת היא מרים
הנביאה. אך יש גמרא בירושלמי שממנה משמע שיש דעה שיש שני אנשים בשם כלב.] לפי יוסף
בן מתתיהו חור היה בעלה של מרים, אחות משה. [יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים,
ספר שלישי, פרק ב', פסקה ד', סעיף 54]}, לעתים כאשתו של כלב בן יפונה (סוטה
י"א), ולעתים כמו של בצלאל (שמות רבה פרק מ"ח), או כאמו של חור
(רש"י שמות י"ז, י').
מדרשי חז"ל זיהו את אפרת עם מרים
הנביאה, אחותם של משה ואהרון. כמו כן, זיהו את חור, בנה של אפרת, עם חור המוזכר
(ספר שמות כ"ד, י"ד) כשופט במדבר סיני (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף
י"א, עמוד ב'; מסכת סנהדרין, דף ס"ט, עמוד ב'; ספרי במדבר פסקה
ע"ח; שמות רבה פרשה א', י"ז; פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ד).
על רקע זה הסבירו המדרשים את השם
"אפרת" במובן של פרייה ורבייה, שמיוחסים במדרש לפועלה של מרים בארץ
מצרים כאחת המיילדות העבריות שהמשיכו ליילד למרות גזרת פרעה וכן כמי שנלחמה באופן
ציבורי על המשך הילודה למרות הגזרות (שמות רבה, שם).
הסבר אחר: "אפרתי" הוא תואר
כבוד, ו"אפרת" מבטא את היותה בת למשפחה מיוחסת (פרקי דרבי אליעזר, שם).
רבי אברהם בן עזרא (בפירושו הקצר לשמות
כ"ד, י"ד) שולל את הזיהויים הללו, והצביע על קשיים כרונולוגיים שונים
בהם.
בעקבות ההסבר המדרשי לשם "אפרת"
קרויה בשם זה עמותת אפרת - אגודה לעידוד הילודה בעם היהודי - עמותה ישראלית הפועלת
לשכנע נשים יהודיות שלא לבצע הפלה מלאכותית. בדומה קיים מכון פוע"ה מכון
לפוריות ורפואה על פי ההלכה אף הוא על שם מרים שכונתה עפ"י המדרש המיילדת
פועה.
שפרה ופועה, המיילדות העבריות שלא צייתו
לפקודת פרעה להמית את הזכרים מזוהות ע"י חז"ל כיוכבד אם משה, ומרים אחות
משה. כך נאמר בגמרא: "שפרה - זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הוולד;
דבר אחר: שפרה - שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהייתה
פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל" (תלמוד בבלי,
מסכת סוטה, דף י"א, עמוד ב').
ומסביר רש"י: פועה - זו מרים שפועה
ומדברת והוגה לוולד כדרך הנשים המפייסות תינוק.
עפ"י המסורת, בנדודי בני ישראל במדבר
לוותה אותם באר שנעה בדרך נס, לבאר זו מיוחסות תכונות פלאיות רבות, והיא התקיימה
בזכותה של מרים (עפ"י רש"י זוהי משמעותו של סיפור משה והסלע, כי לאחר
מות מרים משה היה צריך להחזיר את הבאר).
בארה של מרים היא, עפ"י המסורת, באר
מים נסית שלוותה את בני ישראל בנדודיהם במדבר סיני, בזכותה של מרים הנביאה.
שירת הבאר היא אחת מהשירות המופיעות בתורה,
בה מוזכרת בארה של מרים. שירת הבאר מופיעה בפרשת חוקת, מיד לאחר סיפור נחש הנחושת,
ספר במדבר כ"א, י"ז-כ': "ומשם בארה, הוא הבאר אשר אמר ה' למשה: אסף
את העם ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר ענו לה. באר חפרוה
שרים, כרוה נדיבי העם, במְחֹקֵק במשענתם וממדבר מתנה. וממתנה נחליאל, ומנחליאל
במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה, ונשקפה על פני הַיְשִׁימֹן".
בתלמודים ישנן דעות שונות על מקום גניזתה
של הבאר. בירושלמי ובמדרש רבא, נכתב כי נגנזה בתוך ים כינרת, אולם בתלמוד הבבלי
סבורים כי היא מצויה בים התיכון, סמוך כנראה להר הכרמל, קישורו של הכרמל לבארה של
מרים נובע ככל הנראה מהמדרש, על הפסוק "ככרמל בים יבוא", לפיו השתתף
הכרמל בקריעת ים סוף. [מכיוון שאותו בעל מאמר מצוטט גם בירושלמי וגם בבבלי, באמירה
דומה, נראה לאור כל המסורות, גם המאוחרות יותר של האר"י ותלמידיו, שהמסורת
העיקרית הייתה הארץ הישראלית שמובאת בירושלמי ובמדרש רבה שטענה כי מדובר בכינרת,
ואילו הבבלית שהייתה מאוחרת יותר ומרוחקת יותר, ייחסה בטעות את גניזתה של בארה של
מרים לים התיכון]
רש"י בפירושו במקום מסביר מדוע סירבה
הבאר לתת מים לאחר מות מרים: "סלע, וזבין ממנו מים והיה מתגלגל והולך עם
ישראל והוא הסלע שבו הכה משה שלא היה רוצה להזיל מימיו בשבילו לפי שמתה
מרים"; דהיינו, הבאר הייתה בעצם סלע שנבעו ממנו מים, והיה הסלע מתנהל עם בני
ישראל במסעותיהם. משמתה מרים, הפסיקו המים לנבוע מן הסלע, והוא הסלע עליו הכה משה
בפרשת "מי מריבה". למדים זאת מסמיכות המקרים של "ותמת שם מרים...
ולא היה מים לעדה לשתות". עם מותה של מרים נסתמו המים. לאחר פרשת מי מריבה,
ובזכותם של משה ואהרון, חזרה הבאר וסיפקה מים לבני ישראל עד כניסתם לארץ ישראל.
בימי הביניים המסורת, לפיה נגנזה הבאר
בכינרת, באה לידי ביטוי אצל יהודי טבריה והגליל.
רבי יוסף קארו בשולחן ערוך, מציין מנהג
לשאוב מים מהבאר במוצאי שבתות ולשתות הם, כיוון שקיימת אמונה כי בארה של מרים
מתגלגלת בכל הבארות ויש למים אז סגולת מרפא. [שולחן ערוך, אורח חיים, סימן
רצ"ט, סעיף א': אמונה זו מוזכרת בכתבי הרמ"ע מפאנו, ספר גלגולי נשמות,
אות מ', ובספר הכלבו]
רבי חיים ויטאל, שזקף חלק גדול מתובנותיו
בקבלה לשתייה מבארה של מרים בידי האר"י ניסה לתאר את מיקומה המדויק:
"בלכתך דרך ים טבריה אל חמי טבריה, באמצע הדרך ממש, במקום שיש דקלים רבים
בשפת הים ההוא, מכוון כנגד מגדל אחד אשר בראש ההר, שם הוא בארה של מרים" [שער
הגלגולים-הקדמה ל"ז].
בעת המצור על טבריה בשנת 1742 הזכיר הרב
חיים אבולעפיה את בארה של מרים בטבריה כרומזת אל השכינה אשר תגן על טבריה מפני
סולימאן אל-עדאם (מושל דמשק).
חז"ל הצביעו על הקשר בין דמותה של
מרים לבין יסוד המים. היא מופיעה לראשונה במקרא מתייצבת על שפת היאור לצפות מה
יקרה לתיבה שמשה מונח בתוכה. בפעם השנייה היא מוזכרת, כאשר היא שרה על ישועת ה'
במעבר ים סוף. בסמוך לציון מותה וקבורתה בקדש, מציין המספר את צימאונו של העם עקב
חוסר במים: "...ויישב העם, בקדש; ותמת שם מרים, ותיקבר שם. ולא
היה מים, לעדה..." (במדבר כ', 1-2). חז"ל אמרו, כי מרים הייתה כמקור מים
חיים לעם ישראל, ובמותה "ולא היה מים, לעדה".
ספר במדבר פרק כ' פסוק א'-ב', מספר על
פטירתה וקבורתה:
"ויבואו בני-ישראל כל העדה מדבר צין,
בחודש הראשון, ויישב העם, בקדש; ותמת שם מרים, ותיקבר שם. ולא-היה מים,
לעדה".
לפי התנ"ך נקברה מרים בקדש.
ההיסטוריון יוספוס פלביוס מוסיף שהיא נקברה בהר סין ליד פטרה. עד המאה הרביעית
לספירה אכן יש עדות כתובה למסורת של עליה לרגל לקברה של מרים באזור פטרה, אולם מאז
נשתכחה מסורת זו ומקום הקבר נשכח גם הוא. יש המזהים אותו במבנה המפואר של אל-דיר
במערבה של פטרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה