המשך - הנשים במשפחת משה רבנו - אלישבע בת עמינדב אשת אהרון

אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב, מכונה גם בשם אם הכהונה. [בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צ"ז] אחותו של נחשון, נשיא שבט יהודה ואשתו של אהרון, ראשון הכהנים; אמם של נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר. [שמות ו' כ"ג: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר]

השם אלישבע הוא יחידאי בתנ"ך. הוראתו אינה ברורה דיו ויש משערים שהמספר הטיפולוגי שבע אשר מבטא שלמות, שפע וקדושה, מספר בשבחו של ה', או ה' נותן שפע. [עמוס חכם, נשים בתנ"ך ובאספקלריית חז"ל, קריית גת, דני ספרים, 2009, ע"מ 31]

קורות חייה

אלישבע הייתה האשה בעלת הייחוס והמעמד הנכבד ביותר בישראל: בתו של עמינדב, מנכבדי עם ישראל, אשתו של אהרון שהיה ראשון הכהנים והאדם המכובד ביותר בדורו, גיסתו של משה שהיה מנהיג עם ישראל, בניה היו פרחי כהונה פנחס בן בנה, היה משוח מלחמה ופיקד על 12,000 הלוחמים שנלחמו במדיין. ["ויהי ביתך כבית פרץ", רות ד', י"ב. "לא נאמרו דברים הללו, אלא כנגד אלישבע בת עמינדב...", מדרש זוטא - רות (בובר) פרשה ד']

אחיה היה נשיא שבט יהודה. כנראה שגם מבחינה כלכלית מצבה היה טוב ומובטח. אך האסון שבו מתו שני בניה נדב ואביהוא ביום הקמת המשכן, גדע את שמחותיה. ["ונהפכה שמחתה לאבל. הוי אומר 'ולשמחה מה זו עושה'".... קהלת רבה (וילנא) פרשה ב']

היה זה ביום השמיני לחנוכת המשכן ואוהל מועד, בשיאו של טקס הקרבת הקרבנות. למול עיניה ראתה אלישבע את בעלה, אהרון הכהן כשהוא לבוש בבגדי הכהונה ובאפוד החושן וניגש לעשות את עבודת הקורבנות, את משה רבנו גיסה, מנהיג ישראל המנהל את הטקס, אחיה נחשון, שהיה לנשיא שבט יהודה ואת ארבעת בניה הצדיקים שזכתה וכולם נמשחו לכוהנים. נדב ואביהוא שהיו צדיקים גדולים בעלי דרגה רוחנית גבוהה מאד, הופקדו על הקורבנות ועבדו בצמוד לאביהם אהרון ואילו אלעזר ואיתמר, בניה הצעירים, קיבלו תפקידים אחרים, כמו פיקוח על מלאכת המשכן.

אלישבע חזתה בטקס חנוכת המשכן כשליבה מלא בשמחה ונחת. ["עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" זו אלישבע בת עמינדב אשת אהרן...", מדרש משלי פרשה ל"א, כ"ה]

בשיאו של הטקס שנוהל בידי משה, אהרון ובניו, לעיני כל ישראל הצטוו משה ואהרון להקריב את קרבן עגל החטאת ולאחריו את העולה והשלמים ואז לקחו שני בניה של אלישבע, נדב ואביהוא הצדיקים, את מחתותיהם, שמו בהם אש זרה והקריבו לפני ה' קטורת אשר לא צוו להקטיר.

למול עיניה של אלישבע התרחשה הטרגדיה, אש ירדה משמים ושרפה את שניהם למוות; המפרשים מסבירים שמותם של בני אהרון היה בגלל שהיו צדיקים גדולים והקב"ה מדקדק עם הקרובים אליו כחוט השערה. ["ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'", ויקרא י', ב'. לכך נאמר:"אמרתי להוללים, אל תהולו", תהילים ע"ה, ה]

אלישבע נותרה אם שכולה משני בניה הגדולים, לאחר מעמד מרגש ומשמח כל כך נחתה עליה המכה של מות בניה. למרות סבלה הרב לא הטיחה אלישבע דברים כלפי ה' וקיבלה עליה את הדין בגבורה. אהרון גם הוא נמנע מכל ביטוי של אבל ועל אף כאבו הגדול המשיך בעבודתו ככהן יחד עם בניו הצעירים. מכיוון שאהרון ובניו לא יכלו לקבור את אחיהם, נקברו בניה של אלישבע על ידי קרובי משפחתם, מישאל ואליצפן שלא היו כוהנים.

אומרים חז"ל שעל אלישבע נאמר הפסוק: "מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן" (שיר השירים) שבבוקרו של אותו יום היתה מקוטרת מור ולבונה, מריחה כולה מבשמי הקטורת ואחרי מות בניה בערב, הייתה אבלה כתמרות עשן.

חז"ל רואים באלישבע דוגמא וביטוי לערבוב הטוב והרע הקיים בעולם, האשה השמחה ביותר, ברגע השמח ביותר, שמידת הדין צוחקת עליה ובאחת הופכת את השמחה ליגון, את היום המאושר ליום אבל ואת האם מלאת הגאווה לאם שכולה.
אלישבע הייתה אשה מאמינה ויראת שמים וידעה שמותם של בניה נבע מצדקותם, ככתוב "בקרובי אקדש". מכיוון שהיו קדושים כל כך רצו להתקרב לה' ולעלות לדרגה רוחנית גבוהה יותר עד שנשמותיהם לא יכלו להישאר בתוך גופם והם עלו לשמים.

חז"ל רואים באלישבע דוגמא ומופת לרעיה מוצלחת וישנם כמה דינים הנוגעים לנישואים שנלמדים מאלישבע.

אמר רבי אלעזר "לעולם ידבק בטובים שהרי משה נשא את בת יתרו ויצא ממנו יונתן ואהרון שנשא את בת עמינדב יצא ממנו פנחס".

חז"ל למדים מכך לגבי נישואין של גבר עם אשה שצריך להקפיד ולבדוק שתהיה בת טובים, משום שמשה לא הקפיד על כך ויצא ממנו עובד עבודה זרה ואילו אהרון שלקח את אלישבע המיוחסת לאשה, זכה לצאצאים טובים ובהם פנחס נכדו, שהיה קנאי לה' ולתורתו.

מנהג נוסף נלמד בנושא הנישואין מאלישבע : "אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, שנאמר: "וייקח אהרון את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון" - מדוע פרט הכתוב שהיא אחות נחשון, הרי אם היא בתו של עמינדב ונחשון גם כן, ברור שהוא אחיה. אלא, מכאן למדים שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה, כי רוב הבנים דומים לאחי האם. מכאן למדים שצריך לבדוק גם מי הם אחיה של המיועדת משום שאופיים ישפיע על אופי הילדים העתידיים.

חז"ל למדו כמה דינים מאלישבע: אדם הנושא אשה, צריך לבדוק באחיה כיוון שרוב הבנים דומים לאחי האם. [תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק"י, עמוד א': "אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, שנאמר: 'וייקח אהרון את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון', משמע שנאמר 'בת עמינדב' איני יודע שאחות נחשון היא? מה תלמוד לומר 'אחות נחשון'. הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. תנא: רוב בנים דומים לאחי האם".]

גם לגבי קריאת שמות לבנים, שראינו שנדב ואביהוא נקראו על שם אבות אביהם ואמם, נדב על שם עמינדב, אבי אלישבע, ואביהוא על שם אביו של אהרון, (דהיינו אבי-הוא) ומכאן למדו שבגלל שהקדימו שם אביה של האשה נענשו ומתו שני הבנים, מכוון שזה זלזול לאביו אם יקדים שם חמיו לבן הבכור.

מנהג נוסף שלומדים מאלישבע ואהרון, הוא הקריאה לילדים על שם האבות והאמהות. נדב נקרא על שם אביה של אלישבע, עמינדב ואביהוא, מלשון אבי הוא, נקרא על שם חמיה, אביו של אהרון.

בזכות נישואיה של אלישבע, שהייתה משבט יהודה (מכונה בשם "אם הכהונה", מכיוון שכל הכהנים יצאו ממנה) עם אהרון, נתערבה משפחת הכהונה, עם משפחת המלכות (דהיינו שבט יהודה שממנה יצאו מלכי יהודה).

בתלמוד בבלי, ישנה דעה שאלישבע ויוכבד חמותה הן שפרה ופועה, שתי המיילדות העבריות במצרים [תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א, עמוד ב': מחלוקת רב ושמואל, לגבי המיילדות העבריות. "חד אמר אשה ובתה, וחד אמר כלה וחמותה, אשה ובתה יוכבד ומרים, וכלה וחמותה יוכבד ואלישבע"] שסירבו להרוג את תינוקות בני ישראל על אף דרישתו של פרעה.

עולי רגל יהודיים מזכירים את קברה של מרים עם קבריהן של יוכבד, צפורה ואלישבע. הקברים היו במקום הנקרא בשם הערבי ראס אבו עמיס, צפון מערב מטבריה, בין טבריה ומגדל.

["בימינו, על הקבר טבלה ועליה כתוב: 'קבר האמהות - בלהה וזלפה נשי יעקב אבינו, יוכבד - אם משה רבנו, צפורה - אשתו, מרים - אחותו, אלישבע בת עמינדב אשתו של אהרון הכהן", ז' וינאי, מצבות קודש בארץ ישראל, ירושלים 1985, עמ' 241-242]

מכיוון שהמפרשים אומרים שיוכבד ואלישבע היו המיילדות העבריות, אשר הצילו את ילדי ישראל, הפך קבר האמהות למקום סגולה לבקשת פרי בטן ונשים רבות שלא נפקדו נוסעות לעיר טבריה ומתפללות על קבר האמהות.