נעמה העמונית - אשת שלמה המלך אם רחבעם

נַעֲמָה העמונית הייתה אחת מנשותיו של שלמה המלך ואמו של רחבעם [מלכים א', י"ד, כ"א; דברי הימים ב', י"ב, י"ג].

"וּרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מָלַךְ בִּיהוּדָה בֶּן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשֲׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַר יְקֹוָק לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית" [מלכים א', י"ד, כ"א].

על נעמה העמונית אמרו חז"ל: "ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצווה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה, קדמתה ארבע דורות לישראל: עובד, ישי, דוד, ושלמה. ואילו צעירה עד רחבעם, דכתיב: [מלכים א', י"ד] ושם אמו נעמה העמונית" [מסכת בבא קמא, דף ל"ח, ע"ב]

ועוד ב-מסכת בבא קמא, דף ל"ח: "ויאמר ה' אל משה אל תצר מואב ואל תתגר בם מלחמה". וכי מה עלה בדעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו. אמר: ומה מדיינים שלא באו אלא לעזור למואב. אמרה התורה: צרור את המדיינים והכיתם אותם, מואבים עצמם לא כל שכן? אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות (גוזלים משובחים) יש לי להוציא מהן, רות המואבייה (סבתא רבתא של דוד המלך) ונעמה העמונית".

בנוסף, מצביע על העובדה שבני עמון איחרו להידבק בעם ישראל ארבעה דורות לאחר בני מואב. היות ורות היא אמו של עובד (בנו של בועז בעלה של רות), אבי ישי אבי דוד אבי שלמה, ואילו נעמה מצטרפת לעם ישראל רק כאשת שלמה אם רחבעם.

חז"ל ייחסו זאת בכך שבתו של לוט הבכירה "הקדימה את אחותה הצעירה לדבר מצווה בלילה אחד", כשהכוונה לסיפור המקראי על הריונן של בנות לוט מאביהן כשהיו יחד במערה במחשבה שכל העולם נחרב ואין איש בארץ בלעדיהם.

בהערכת דמותה של נעמה העמונית כותבים הרד"ק ורלב"ג: שהיא הייתה סיבת חטאו של רחבעם; כתוב עליו: בימיו יהודה עשו הרע בעיני ה'.

לעומתם רמ"ע מפאנו כותב: הייתה צדקת: "צא ולמד מרות המואבייה שלא נתקבלה אלא בשעת ענייה ומרודה של נעמי, ורות דבקה בה דווקא לא בשלוותה כי המר שדי לי מאד. וכן מאלף נשים שגייר שלמה לא נתקבלה מכולן להעמיד ממלכת ישראל אלא נעמה העמונית שנשאת לו כשהיה בדלי דלות, ולא חזר למלכותו אלא בזכותה.

נמצא כתוב באגדה: שאותה טבעת ששם המפורש חקוק עליה ונפתה שלמה לאשמדאי ונתנה לו כדאיתא במסכת גיטין, שהשליכה לים הגדול.
סוף דבר, זימן הקב"ה דג אחד ובלע אותה, ושלוש שנים נטרד שלמה בעניותו על שעבר שלוש איסורים לא ירבה לו נשים וסוסים וזהב ונכשל בכולן ונטרפה דעתו באובדן הטבעת, עד שריחם עליו הקב"ה ונזדמן לפני מלך בני עמון ונעשה לו מלצר, ראתהו נעמה בתו וחשקה בו ואביה הגלה את שניהם למדבר שמם למען ימותו מיתת עצמם וידו לא תהיה בם, וזימנם הקב"ה לשפת הים, ואותו הדג עלה לגורלם ומידה של נעמה קבל שלמה תנחומין שנתנה לו הטבעת בקריעת הדג, ותחי רוחו, ומנדעיה עליה יתוב, ואין ספק שלא החמיץ שלמה מצווה רבתי הבאה לידו, אלא תכף ומיד שחזר ונשתפה שם גייר אותה, ועדיין היו שניהם עניים מרודים.

היא זכתה יותר מרות שנקראת אם המלך סתם כדאיתא בפרק הספינה, ונעמה היא אם המשיח לדעת חז"ל, ושמה יעיד על נועם ה' אלוהינו כשם שנקראת רות על שם שיצא ממנה דוד שרוהו להקב"ה בשירות ותשבחות". [ספר עשרה מאמרות-מאמר אם כל חי-חלק ג', סימן ט']

במשמעות השם מעבר למשמעות הפשוטה של נועם ונעימות, מביא שמעוני גרטי [בדף הקשר 1041 של ישיבת הר עציון], שיתכן שמשמעותו של נעמה הוא נחמה, כי אין הבדל רב בין הגיית העי"ן הגרונית והחי"ת הגרונית. ולראייה מביא את הפסוק ממלכים: "וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת מִפְּנִימָה, זָהָב סָגוּר; וַיְעַבֵּר בְּרַתּוּקוֹת זָהָב, לִפְנֵי הַדְּבִיר" [מלכים א', ו',כ"א]. שלמה מצפה את הבית בזהב, ומחבר ברתוקות של זהב. במקום 'ויחבר' נכתב לפנינו 'ויעבר', וזאת על בסיס הדמיון החזק (כמעט זהות הגייתית) בין החי"ת הגרונית ובין העי"ן.

התייחסות האר"י לדמותה

האר"י מייחס משמעות רבה לשתי "אמהות של מלכות" אלו, רות ונעמה. לדבריו לעם ישראל כשלעצמו אין יכולת להוציא מקרבו מלכים, היות שמלך זקוק לתכונות הנוגדות את תכונות בני ישראל שהם "רחמנים וביישנים", ולכן שאול כשל בתחילת מלכותו ברחמנות יתר, כפי שהוכיח אותו על כך שמואל, והכרח "לייבא" את הגנים הללו ממשפחות מלוכה של הנכרים.

על פי תיאוריה זו של האר"י, כל אירועי מגילת רות, על הרעב בארץ שהביא לירידת משפחת נשיאות יהודה, אלימלך ומשפחתו, למואב, לא באו לעולם אלא כדי לזווג את רות למשפחה זו, כך שהיא תצטרף אליהם בשובם ארצה, ומשם יתגלגלו הדברים לנישואיה עם בועז השופט ראש הסנהדרין, שהיה מיועד להוציא מזרעו את מלכות בית דוד.

האר"י מפרש בכך אגדה נוספת [תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"ד, ע"א] שכל מלך לבית דוד היה נבדק אם הוא ראוי למלכות ע"י שהניחו בראשו את עטרת מלכום שיקוץ עמון [וייקח את עטרת מלכם מעל ראשו, ותהי על ראש דוד. השיקוץ של בני עמון (היה נחש אחד, חקוק בחקיקה עמוקה על אותה העטרת, ומשום כך נקרא בשם שיקוץ, שפירושו זוהמה) זהו מלכום, כמ"ש, עטרת מלכם. ומה הטעם, ותהי על ראש דוד? ומה הטעם שכתוב בו שיקוץ? שהרי בשאר אלוהי העמים עובדי עבודה זרה, כתוב, אלוהי העמים, אלוהים אחרים, אל נכר, אל אחר. וב-מלכום כתוב שיקוץ. כל אלוהי העמים עובדי עבודה זרה, קורא להם הקב"ה כך. כמ"ש, ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם, ולאו דווקא מלכום. ומה שכתוב, וייקח את עטרת מלכם, שהוא העבודה זרה מלכום, ואיך התעטר בה דוד? כן הוא ודאי, שהייתה עבודה זרה, אלא איתיי הגיתי, בעוד שהיה עכו"ם, מטרם שהתגייר, שבר מאותה העטרת, העבודה הזרה מלכום, את הצורה שהייתה חקוקה עליהם, וביטל אותה, ובזה עשה אותה היתר, שיהיה מותר ליהנות ממנה. ועל כן שם אותה דוד על ראשו. יש כוח לעובד עבודה זרה לפסול את העבודה הזרה שלו. ואז מותרת בהנאה לישראל. אמנם לאחר שהתגייר, אם פוגם ופוסל העבודה הזרה שעבד מכבר, אינו מתיר אותה בהנאה, כי אז דינו כישראל. ולפיכך אומר הזוהר, שאיתיי הגיתי ביטל אותה טרם התגייר, ויצאה מכלל עבודה זרה. ועל כן מותר היה לדוד לשים אותה על ראשו. (מתוך זוהר לעם 155-156)], ורק אם הייתה העטרה הולמת היה נחשב ראוי למלוך על כיסא דוד.