האישה מצרפת (עיר פניקית מקראית, הנמצאת
בין הערים צור וצידון בלבנון של ימינו, נקראת כיום סַרַפַנְד בערבית. מוזכרת במקרא
בספר מלכים א' פרק י"ז; בספר עובדיה פרק א' פסוק כ') היא דמות מקראית מסיפורי
אליהו הנביא בספר מלכים א' פרק י"ז.
הייתה זו אשה אלמנה שהתגוררה בצרפת אשר בצידון,
ואליהו הסתתר אצלה מפני המלך אחאב (מלך ישראל) בזמן הרעב שהוא הטיל על הארץ.
לאחר שיבש נחל כרית (מיובלי הירדן או היבוק
שבעבר הירדן), שם שהה אליהו בתחילת ימי הבצורת, שלח אותו אלוהים אל האישה מצרפת
אשר בצידון. מולדתו של הבעל, והמטרה היא להראות את אפסותו של הבעל, במולדתו שלו,
מכיוון שגם כאן שוררת הבצורת. ה' אומר לאליהו: "קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן, וְיָשַׁבְתָּ שָׁם; הִנֵּה
צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, לְכַלְכְּלֶךָ" [מלכים א',
י"ז, ט'].
אליהו יוצא לדרך "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה, וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח
הָעִיר, וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים; וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ
וַיֹּאמַר, קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה. וַתֵּלֶךְ, לָקַחַת;
וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר, לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ. וַתֹּאמֶר,
חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג, כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד,
וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת; וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי
וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי, וַאֲכַלְנֻהוּ, וָמָתְנוּ" [מלכים א',
י"ז, י'-י"ב]. האישה סיפרה לו בייאוש שאין לה יותר מ"מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן
בַצַּפָּחַת", מה שיספיק רק לארוחה אחת
אחרונה לה ולבנה. בעקבות זאת הבטיח לה אליהו: "כִּי
כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת
הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּת ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"
[מלכים א', י"ז, י"ד].
אליהו מעמיד את האישה
האלמנה בשלושה מבחנים:
מבחן המים; זהו מבחן
האמונה. אליהו רוצה לראות אם האישה תפסיק ממלאכתה כדי להשקות אדם זר בתקופת בצורת.
מבחן הכנסת אורחים; אליהו
דורש מן האלמנה להאכיל אותו.
עפ"י מנהגי הכנסת
אורחים במזרח הקדום, במקרה שזוהי פת לחמה האחרונה, אין האישה חייבת להאכיל את
אליהו.
מבחן העוגה הקטנה; אליהו
דורש מהאישה להאכילו, לפני שהיא מאכילה את בנה. זאת בניגוד לכול אינסטינקט אימהי.
האלמנה ובנה ניצלו ממוות
ברעב בזכותו של אליהו.
אליהו זכה במקום בטוח
לשבת בו ולמצוא בו את כלכלתו ורק עם ישראל ממשיך להיאנק מחמת הבצורת ההולכת
ומחמירה ככל שנמשך הזמן.
כעבור זמן מה, חלה הבן
ומת. האלמנה פנתה אל אליהו בתלונה שהמחלה באה באשמת שהותו אצלה: "מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ
הָאֱלֹהִים, בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי"
[מלכים א', י"ז, י"ח]; כיוון שהוא "איש האלוהים" נוכחותו
מחישה את העונש על חטאיה. עצם בואו אליה עורר כנראה את האל להיזכר בחטאיה, והיא
נענשת במות בנה.
אליהו בתגובה לקח מחיקה
את הבן לחדרו בקומה העליונה שם הוא מתגורר, מתפלל לאל שיחייה אותו. "וַיִּקְרָא
אֶל יְהוָה, וַיֹּאמַר: יְהוָה אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי
מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת בְּנָהּ... וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד
עַל קִרְבּוֹ, וַיֶּחִי" [מלכים א', י"ז, כ', כ"ב]. אליהו מנשים את
הילד שלוש פעמים, הבן קם לתחייה, ואליהו החזיר אותו לאמו.
"וַתֹּאמֶר
הָאִשָּׁה, אֶל אֵלִיָּהוּ, עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה;
וּדְבַר יְהוָה בְּפִיךָ, אֱמֶת" [מלכים א', י"ז, כ"ד]; אם קודם
חשבה אולי שכוחו רק להרע, הרי עכשיו היא יודעת את כוחו האמיתי.
האישה האלמנה מצרפת אשר
בצידון חווה שני ניסים בעזרתו של אליהו הנביא המתגורר בביתה.
הנס הראשון - נס כד הקמח
וצפחת השמן
הנס השני - החייאת בנה של
האלמנה
אמונתה של האישה הנוכריה
בדבר ה' היא שיא הישגיו של אליהו הנביא.
האישה האלמנה מְּצֻוָּה
לכלכל את אליהו [ציוויתי לכלכלך - רמז לנס שיתרחש בבית האלמנה], וביחס אליה הדברים
אינם כה פשוטים. קודם כל על אליהו לזהות את האישה האמורה לכלכלו בצו ה' [לדעת
מלבי"ם, עצם פגישתו בבואו אל שער העיר עם אשה אלמנה המתכוננת לסעודה לימדה את
אליהו שזאת האשה אותה הוא מחפש. לדעת רש"י, לעומת זאת, לא ידע אליהו שאכן
מדובר באשה זו, ובבקשו ממנה "קחי נא לי מעט מים" הוא ערך לה מבחן מעין
זה שעשה עבד אברהם בשעתו לרבקה], וגם לאחר איתורה מתברר, שאפילו למחייתה שלה עצמה
אין לה די אוכל. בקושי זה בהבנת דבר ה' כי ציווה אשה אלמנה לכלכלו, נתקל אליהו
עצמו, מיד לאחר בקשתו ממנה פת לחם. "וַתֹּאמֶר: חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ
לִי מָעוֹג, כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת;
וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי,
וַאֲכַלְנֻהוּ, וָמָתְנוּ" [מלכים א', י"ז, י"ב]. כיצד יתקיים אפוא מה
שהובטח לו ביחס לאישה זו: "הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה
לְכַלְכְּלֶךָ"?
ההסבר של רד"ק:
כיוון שראה אליהו כי היה לאלמנה במה תִחיה היא עצמה, כל שכן שתכלכלהו, ידע כי מה
שאמר לו האל "ציוויתי שם" - ע"י נס הוא, שאמר שיצווה דברו וברכתו
בבית האלמנה, שתוכל לכלכלו. לפיכך אמר לה: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי
יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר..."
[מלכים א', י"ז, י"ד]. [בדומה לכך פירש רלב"ג: כי "ציוויתי שם
אשה אלמנה לכלכלך"; "רוצה לומר ע"י מופת, כי לא היה לה דבר תכלכלהו
בו..."]
כל האריכות בתיאור מעשיו
של אליהו בצרפת, נובעת מן הצורך לזהות את השליח האנושי - את האלמנה, ולהכיר את
הבעיה המונעת ממנה לקיים את שליחותה, ולאחר מכן, להתגבר על בעיה זו הן במישור
הסובייקטיבי (להביא את האלמנה להסכים לתביעת אליהו) והן במישור האובייקטיבי
(ע"י הנס).
השליחות נעשית בדרך הטבע,
מתוך הסכמתה של אלמנה ענייה לחלוק את פת לחמה עם אורח זר. כדי לאפשר לאלמנה להסכים
לכך, וכדי שיהא לנכונותה זו על מה לחול, נאלץ אליהו לגזור על נס במזון שממנו הוא
עתיד להתפרנס ביחד עם האלמנה ובנה. 'עוגה קטנה' המספקת בקושי לסעודתם של שניים
(העשויה מכף קמח אחת ומעט שמן), אמורה לספק פעם אחת ביום את סעודתם הדלה של שלושה
במשך כל אותה שנה.
הפגשת אליהו דווקא עם
אלמנה ענייה, שהיא ובנה היתום עומדים למות ברעב, מחייבת. דווקא הם נתמנו ע"י
ההשגחה לכלכל את אליהו, כדי שייווכח בסבלם, ושיהא סבל זה נוגע ישירות אליו.
אליהו נשלח לחיות בין בני
אדם, בקרב עיר שענייה מוכי רעב הם. הוא ייאלץ לחיות בביתה של אלמנה המפרנסת בקושי
את בנה היתום, ואשר היא ובנה עומדים כל יום למות מרעב. את סעודתם הדלה, סעודה
שאינה מספקת לבעליה [רמב"ם, הלכות, תשובה פ"ד, ה"ד], יחלוק גם
אליהו מעתה, פעם אחת ביום, ויחד עם השניים הללו, ירעב גם הוא. חייהם של השלושה
יימשכו מעתה על סף הרעב והכיליון, ויהיו תלויים יום-יום בנס, אשר יותיר להם תמיד
כף קמח ומעט שמן, לסעודת העניים היומית הדלה של מחר [התלות המתמדת בנס יומיומי
המאפשר אכילה, מכונה בתורה 'עינוי' (דברים ח', ט"ז) "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר
אֲשֶׁר לא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ, לְמַעַן עַנּתְךָ וּלְמַעַן נַסּתֶךָ...". על
פסוק זה אמרו חז"ל (יומא עד ע"ב): "אינו דומה מי שיש לו בת בסלו
למי שאין לו פת בסלו". ואם כך הוא במן, שניתן בכמות הראויה לכול נפש, על אחת
כמה וכמה שמצבו של אליהו ייחשב לעינוי].
ממראה האלמנה וממעשיה
שהתגלו לאליהו מיד בבואו אל פתח העיר, יכול היה אליהו להסיק דווקא כי יש לאלמנה זו
דבר מאכל. שאם לא כן, מדוע היא מקוששת עצים להסקה? אין זאת אלא על מנת לאפות
באמצעותם את לחמה. בכל זאת, אין הוא מבקש ממנה מיד: "לִקְחִי נָא לִי פַּת
לֶחֶם בְּיָדֵךְ", אלא מקדים ומבקש: "קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם
בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה".
תשובת ר"מ אלשיך על
כך: "בוש אליהו להתחיל בשאלת לחם, כי היה יקר בימים ההם. על כן התחיל במים
לשתות, וגם זה מעט ("קחי נא לי מעט מים"), וכאשר "ותלך לקחת"
המים "ויקרא אליה ויאמר: לקחי נא לי פת לחם בידך"; כלומר, מים בלא לחם
תחילה מזיק ללב, לכן לקחי נא עתה תחילה פת לחם בידך - קודם שאשתה. [בתיאור זה של
אליהו מתבסס ר"מ אלשיך על המדרש (ויקרא רבה, מרגליות ה', ח'; ומדרש תהילים,
סוף מזמור י"ט): המתאר את דרכם של הכוּתים המחזרים על הפתחים, הנוהגים לבקש
את בקשותיהם בצורה הדרגתית. בתחילה הם מבקשים דבר פעוט, ומש-נענים מבקשים הם יותר]
לפי דברי ר"מ אלשיך:
כי בסדרו את בקשותיו מן האלמנה כפי שסידר, חש אליהו לראשונה את חוויית המחסור ואת
הבושה הכרוכה בו. הוא חש את מה שחש כל מי שירד מנכסיו ונאלץ לפשוט יד. אולם גדולה
עוד יותר הבושה של מי שנאלץ לבקש מתנה מאלמנה דלה, שספק אם תוכל לתת לו. על כן,
מתוך רתיעה, הוא מתחיל לשאול את מה שבוטח הוא כי יש בידה לתת לו: מעט מים בכלי.
בושתו וזהירותו של אליהו,
שלא לבקש מן האלמנה מיד בתחילה מצרך כה יקר כ-פת לחם, לא הועילו לו. כאשר העז לבטא
את בקשתו בפירוש: "לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ", נתקל אליהו
בנאום סירוב נרגש של האלמנה, נאום שכמותו לא ציפה: "וַתֹּאמֶר: חַי יְהוָה
אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג, כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד, וּמְעַט שֶׁמֶן
בַּצַּפָּחַת; וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים, וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ
לִי וְלִבְנִי, וַאֲכַלְנֻהוּ, וָמָתְנוּ" [מלכים א', י"ז,
י"ב].
האלמנה לא יודעת מי הוא
זה העומד לפניה, ואינה מעלה על דעתה כי הוא האיש האחראי לסבלה ולמחסורה האיום.
אולם אליהו, המודע לאחריותו לכך, שומע בנאום זה כתב תביעה חריף כנגדו. תורמת לכך
במיוחד, שבועתה של האלמנה בפתח נאומה. האלמנה מדגישה בשבועתה את קרבתו של אליהו אל
ה' שבשמו היא נשבעת. זאת עשתה היות והכירה באליהו כי איש אלוהים הוא.
אליהו מצוי בקונפליקט כפול.
מצד אחד עם האלמנה: בקשתו ממנה נתקלה בסירוב מוצדק. חייה וחיי בנה קודמים לחייו של
הֵלֶך זר, גם אם הלה הינו עני מרוד הרעב לפת לחם. [זאת כדעת ר' עקיבא במחלוקתו עם
בן פטורא (בבא מציעא, ס"ב, ע"א): "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד
מהן קיתון של מים. אם שותים שניהם - מתים. ואם שותה אחד מהם - מגיע לישוב... בא ר'
עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' (ויקרא, כ"ה, ל"ו) - חייך קודמים לחיי
חבריך"]
את סירובה היא מנמקת
בנאום נרגש ותקיף, ובכך היא משמשת מבלי דעת שלוחה של הקב"ה. אולם שליחותה
אינה לכלכל את אליהו כפי שהלה הובטח, אלא לרמוז לו בבלי דעת, כי עליו מוטלת
האחריות למצבה העגום.
מצד שני, הניגוד הנסתר
בין אליהו לבין ה': כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הבטחת ה' ששלחו הנה: "הִנֵּה
צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, לְכַלְכְּלֶךָ", לבין סירובה המוצדק של
אשה אלמנה זו למלא את תפקידה? ניתן לנסח זאת כך: כיצד ליישב את היותה של אלמנה זו
ממלאת שליחות כפולה וסותרת: מחד - היא אמורה לכלכל את אליהו (ואינה יודעת זאת),
ובכך לאפשר לו להתמיד בעמדתו ביחס לבצורת, ומאידך - היא באה להוכיחו על המשך
עמידתו על שבועתו ועל קנאותו לה' (גם זאת בלא דעת), ולשם כך היא צריכה דווקא
להימנע מלכלכלו.
הפתרון הפשוט לכול
התסבוכת הזאת הוא בהשבת הטל והמטר אל האדמה בדברו של אליהו. אז תיפתר מצוקת האלמנה
ובנה, ואליהו לא יזדקק יותר לחסדם של שליחים שונים שיכלכלוהו. אולם לכך עדיין אין
אליהו מוכן, והדברים עוד עתידים להימשך זמן רב עד שיגיעו לפתרונם.
לדעת רד"ק, עצם דבר
ה' לאליהו שיהיה ניזון מן האלמנה כולל בתוכו הוראה לכך שאם יהיה צורך בכך יחולל
אליהו נס בביתה. ואכן, הנס שפסק אליהו מתקיים "כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר
דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ".
אלא שדבר ה' זה עצמו,
המודיע לאליהו על אפשרות לפסוק על נס שיאפשר את קיומו, לא נועד אלא כדי לבחון את
נכונותו של אליהו להשתמש בנס זה. האם יבחר הנביא באורח חיים אשר ידגיש הדגשה מתמדת
את עדיפותו על פני סביבתו? הדבר נתון לבחירתו של אליהו. בבוחרו בפתרון של עשיית
נס, מתבלטת במעשיו של אליהו הדאגה לעצמו. דבר זה הבליט ר"מ אלשיך: "ושם
בצרפת יראה כי אף גם הוא, ע"י זכות אשה אלמנה על דרך נס מתפרנס, מה יעשו
זולתו?" כלומר, מה יעשו אנשים זולת אליהו, שאין נס מגן על קיומם ברעב, והם
מתים בו בעוניים.
מדוע דרש אליהו להקדים
אותו לבעליהם של הקמח והשמן האלמנה ובנה?
מסתברת תשובת רלב"ג:
"הנה ציווה לה אליהו זה, כי מפני כלכלה אותו יביא השם יתברך הברכה בקמח ההוא
ובשמן, ואם תעשה לה ולבנה תחילה, וכלה הקמח והשמן בו". כלומר, אין האלמנה
כשלעצמה ראויה לנס. רק בזכותו של אליהו ניצלו חייה וחיי בנה, והיא זכתה בנס רק על
מנת שתוכל לכלכל את הנביא.
נראה כי סדר דברים זה,
שבו אליהו מקבל ראשון את מנתו ורק אחר כך ניזונים האלמנה ובנה מן השאר, נהג כל
אותה שנה. כדברי רלב"ג: בסדר דברים זה מותנה קיומו של הנס, וכיוון שהנס התמיד
כל אותה שנה, אף על תנאו היה להתמיד. "וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא)
וּבֵיתָהּ, יָמִים" [מלכים א', י"ז, ט"ו].
על הפסוק הנ"ל אומר
המדרש (שיר השירים רבה, ב', ט"ז): "ר' יהודה בר סימון, אמר: וכי משלה
אכל? והלא היא והוא משלו אכלו. דכתיב "ותאכל היא והוא" - "הוא והיא"
כתיב".
בביתה של האלמנה נבחן
אליהו ביכולתו לסגל לעצמו זכות יתר המבדילה אותו לטובה מבין כל האנשים החיים באותה
עיר, והמבטיחה לו את קיומו. גם בחוג המצומצם שבו נתונים חייו, בבית האלמנה, מודגש
לעתים קרובות יתרון זה: אליהו דורש, וכך גם נעשה הדבר, כי בכל סעודה הנערכת בבית
זה מן הקמח והשמן שפסק על נס קיומם המתמיד, תינתן לו מנתו ראשונה, לפני האלמנה
ולפני בנה היתום.
אליהו מגלה סימנים של
התרככות. אמנם אין הוא נסוג משבועתו, אך הוא אינו נותר אדיש אל מול סבלה של
האלמנה. דבר זה מתבטא כמה פעמים בדבריו של אליהו:
1.כבר בתחילת מפגשו עם
האלמנה, הוא מהסס מלבקש ממנה פת לחם, ומקדים לכך ומבקש מעט מים "כי בוש אליהו
להתחיל בשאלת לחם כי היה יקר", כדברי ר"מ אלשיך. כמו כן, ניכר חוסר
ביטחון מועט בעמדתו של אליהו, לנוכח מצוקת הרעב שהוא נפגש עמה ואחראי לה.
2.בתגובתו לדברי האלמנה
בפסוק י"ב, דרישתו הקשה של אליהו ממנה, להקדים אותו בסעודה הדלה. דרישה זו
מתחייבת מן הצורך בנס, כהסבר רלב"ג. אך אין בכך להקהות את הרושם הקשה שיש בה.
מה שמרכך את קשיות דרישתו של אליהו, הם דבריו שלו, שאותם הוא מקדים לדרישתו ממנה: "וַיֹּאמֶר
אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי, בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ; אַךְ עֲשִׂי לִי
מִשָּׁם..." [מלכים א', י"ז, י"ג]. דברי הרגעה אלו, הבאים אחרי
נאום הייאוש של האלמנה, מעידים על רגישותו של אליהו למצוקתה של האלמנה, ועל
ניסיונו לרכך את דרישתו ממנה. לכך יש להוסיף את צמצום בקשתו "עֻגָה קְטַנָּה"
לעומת הבקשה הראשונה לפת לחם, המעיד אף הוא על היותו מושפע מנאום האלמנה.
3.כדי לשכנע את האלמנה
לקיים את דרישתו ממנה, מסמיך אליהו הצהרה תקיפה בשם ה': "כִּי כֹה אָמַר
יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן, לֹא
תֶחְסָר: עַד יוֹם תתן (תֵּת) יְהוָה, גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
סבלה של האלמנה הצרפתית
וההכרח שהוכרח אליהו להתחלק עמה בלחמה בדרך שאינה נעימה לו, הביאו את הנביא
לראשונה לבטא בשפתיו עמדה חדשה. ואף על פי כן, אין אליהו בשל לביטול שבועתו. דברים
אלו "עד יום תת ה' גשם על פני האדמה" - נאמרו בצמוד לגזרתו של אליהו על
נס, שכל תכליתו לאפשר את קיומו של אליהו בצרפת על רקע התמשכות הבצורת.
הסיבה להתייבשות נחל כרית
היא: "כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ". הבצורת מתמשכת כל אותה שנה, פגעה
אט-אט בזרימתו של הנחל, עד שבסוף אותה שנה הוא התייבש לחלוטין.
למותו של בן האישה האלמנה
קדמה מחלה שהלכה וגברה. תחילה: "חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה...", אחר כך: "וַיְהִי
חָלְיו חָזָק מְאד", ולבסוף: "עַד אֲשֶׁר לא נותְרָה בּו נְשָׁמָה".
[מותו של בן הצרפתית לאחר מחלה הדרגתית, אינו כמו מותו של בן השונמית שבא עליו ועל
אמו בתוך זמן קצר מאוד (מלכים ב', ד', י"ט-כ')]
התייבשות הנחל אינה דומה
להפסקת זרימת מים בצינור סגור. היא תהליך של מיתה איטית לצומח ולחי המתקיימים על
גדותיו של הנחל הזורם. על כן, גם תהליך כריתת המים מן הנחל, מהווה במובן מסוים,
שאינו רק מטפורי, תהליך של גסיסה ומוות. המים הם יסוד החיים בעולם. כאשר נתינתם
הסדירה נפסקת, משול הדבר למניעת נשמת חיים מן היקום: מן הצומח, מן החי ואף מן
האדם.
מותו של בן האלמנה קשור לבצורת.
אליהו נוכח כי הפסקת המטר על פני הארץ עפ"י דברו, מכריתה חיים מעל פני האדמה,
ובהגיעה למלוא חומרתה, נכרתים מחמת הבצורת גם חיי אדם. דרכו של עולם היא, כי
הראשונים שחייהם מתקפחים בעת כזאת הם החלשים ביותר - ילדים יתומים.
מותו של בן האלמנה הוא
תוצאה ישירה או עקיפה מן הבצורת, אינו עולה רק מן ההשוואה בין כריתת הנחל לכריתת
הנשמה מן הילד, אלא הוא מסתבר לאור הנתונים: אמנם זכתה האלמנה בכך שחייה וחיי בנה
ניצלו ממוות מיידי ברעב, עקב נס כד הקמח וצפחת השמן שפסק עליו אליהו. אך קיומם כל
אותה שנה בחברת אליהו, היה קיום מינימלי: תמיד עמדו על סף הרעב, ואת סעודתם הדלה
והחד-גונית חלקו עם אדם נוסף. ילד קטן אינו מוסיף בריאות וכוח בקיום אורח חיים
כזה. בעת בצורת ורעב, גוברת החולשה בעולם, מחלות ומגפות שונות פורצות בקלות. אין
להתפלא, כי בן האלמנה החלוש והרעב, חלה אף הוא "וַיְהִי חָלְיו חָזָק מְאד
עַד אֲשֶׁר לא נותְרָה בּו נְשָׁמָה".
האלמנה חשה שהרעב הכבד
יביא למותה ולמות בנה, ומימושו החלקי של תרחיש זה מלמד על כך שהרעב הוא זה שאכן
בסופו של דבר הביא למות הילד, כפי שצפתה אמו בדבריה.
אופי שהייתו של אליהו
בביתה במשך כל אותה שנה מלמד אותה בבירור, כי לא מחמת רחמים עליה ועל בנה חולל
אליהו את נס כד הקמח וצפחת השמן. היא ובנה משמשים לגביו רק מכשירים לכלכלתו, והנס -
לא למענם נועד, אלא למען עצמו.
נראה כי בהארה פנימית חשה
אשה זו כי עצמת אישיותו של אליהו, המייצג תביעה חמורה כלפי סביבתו, צופנת בחובה
פורענות לסובבים אותו. אין היא מציינת, ואפשר גם שאינה יודעת, מהו 'עוונה' שבגללו
מת בנה. אולם היא מרגישה כי מותו קשור בדרך כלשהי באישיותו המכונסת בתוך עצמה של
איש האלוהים הזר והמוזר שבביתה.
מסתבר שאין האלמנה יודעת
מיהו איש זה שמתארח בביתה, ומה מידת אחריותו לרעב, שממנו סובלים היא ובנה וכל אנשי
עירה. אולם מבלי לדעת, צדקה בדבריה: אכן אליהו הוא הסיבה למות בנה. שבועתו על
הפסקת הגשם מן הארץ, היא שהביאה, במישרין או בעקיפין, לרעב ולמוות.
הארה הפנימית שלה לא
רחוקה מן האמת. כיוון שכך, מהווה נאום האשה נאום קטרוג כלפי אליהו.
עם החמרת הבצורת והרעב
בשנה השלישית, מחמיר גם הוויכוח עם אליהו, והטיעון החדש - מותו של ילד יתום מחמת
הרעב השורר בארץ - דוחק את אליהו לפינה חסרת מוצא.
תגובת אליהו: "וַיֹּאמֶר
אֵלֶיהָ, תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ; וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ, וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה
אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם, וַיַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל מִטָּתוֹ".
העובדה שה' נענה לבסוף
לתפילתו של אליהו, והילד הושב חי אל אמו, מוכיח לנו כי זה קרה רק לאחר שאליהו עבר
תהליך מורכב בעמידתו לפני ה'.
מחמת התגשמותו של דבר ה'
שבפי אליהו [דווקא עתה, כש-החיה את בנה, לא נזכר דבר ה' בפי אליהו בדברו אל האשה,
וזו הרי לא שמעה את תפילתו של אליהו אל ה'] חייתה האלמנה ובנה כל אותה שנה. אכן,
ידעה האשה כי איש אלוהים הוא אליהו, וכי גזרתו בשם ה' נתקיימה. אולם בכל אלה, לא
זיהתה 'אמת'. לא במובן המצומצם - במשמעות של קיום מה שהובטח, אלא במובן הרחב: של
מי שנושא את ה-'אמת' כחותמו של הקב"ה [שבת, נ"ה, ע"א]. ה' מנהיג את
עולמו בשיתוף שתי מידות שיש ביניהן סתירה פנימית: מידת הדין ומידת הרחמים. אולם,
ה' עושה השלום במרומיו, הוא המשלים ביניהן ומשתף את שתיהן בהנהגת עולמו [רש"י,
לפסוק הראשון בתורה ד"ה ברא אלוהים כתב (מקורו בבראשית רבה, י"ב,
ט"ו): "בתחילה עלה במחשבה לבריאתו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים,
והקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין". וכך גם אליהו. בתחילה עלה במחשבתו
להשתמש במידת הדין בלבד. בפסקה שבה חל המהפך, גילה אליהו לראשונה שאין העולם
מתקיים, ועל כן התחיל לשתף בעצמו גם את מידת הרחמים]. שיתופן של שתי מידות אלה הוא
שהופך להיות חותם האמת של הקב"ה [כך נאמר בזוהר, משפטים קי"ז, א': דין
אמת העמוד האמצעי, ובהמשך שם, קי"ח, ב' : העמוד האמצעי שהוא כולל דין ורחמים].
עתה, לאחר שאליהו החיה את
בנה המת של האלמנה לשם עצמו של ילד זה "תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה
עַל קִרְבּוֹ" ללא חשבון תועלתי כמו שהיה בנס כד הקמח וצפחת השמן, וללא הצגת
כל תביעות שהן בקשר לכך, מתגלה איש האלוהים לפניה בפנים חדשות שלא ראתה בו עד כה:
כמי שמייצג את מידת רחמיו של ה' בעולם, ומחולל ניסים במידה זו. התקיימות גזרת כד
הקמח וצפחת השמן הוכיחה כי דבר ה' שבפי אליהו אכן מתקיים (והוא אכן איש אלוהים).
התגשמות נס החייאת הילד, מוכיחה כי הוא איש אלוהים שדבר ה' שבפיו אמת. אישיותו של
אליהו נתגלתה לפני האשה בנס זה כמי שמייצגת את שולחה באמת - ולא בדרך חד-צדדית
ופגומה. [כך מבאר פרשן התורה רבנו בחיי, את שמו של אליהו (בפירושו לפרשת פנחס,
במדבר כ"ה, י"ב): ...נקרא 'אליהו' שהוא כולל שני שמות: דין ורחמים, 'אל'
- הוא הדין... - משמו של אליהו הוא הרחמים והוא השלום, והנה הוא כלול מכוח הדין
והרחמים... ולכך העניש שר החמישים וחמישיו (מלכים ב', א') - מכוח הדין, והחיה המת
- מכוח הרחמים]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה