אִיזֶבֶל בתו של אתבעל מלך
צידון ואשתו של אחאב מלך ישראל.
כנראה הייתה אמם של אחזיהו, יהורם ועתליה -
ילדיו של אחאב.
היא נתחנכה בדרכי הצידונים ועבדה לבעל ולעשתורת.
היא הסיתה את אחאב להעמיד מזבחות לבעל
ולעשתורת, וציוותה להרוג את נביאי ה', והעמידה במזבח הבעל אשר הקים אחאב בשומרון
ארבע מאות וחמישים נביאים לבעל וארבע מאות נביאי האשרה [מלכים ב', י"ח,
ד'-י"ט]. עובדיה אשר על ביתה החביא מאה נביאים וכלכל אותם משולחן איזבל.
היא העלילה על נבות היזרעאלי כי קילל את
אלוהים ואת המלך, כדי שהמלך יירש את כרמו [מלכים ב', כ"א, ז'-י"ד]. על
רצח זה נחרץ דינם של בית אחאב ואיזבל.
איזבל בת אתבעל מלך צידון ואשת אחאב מלך
ישראל [מלכים א', ט"ז, ל"א: "וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל, בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים"].
אחאב לקחה לאישה כדי לחזק את הברית שכרת
מלך צור וצידון עם עמרי אביו. ברית הנישואין בין בתי המלוכה חיזקה את הקשרים
המדיניים שביניהם והגדילה את השפעת הצורים על ישראל מבחינה תרבותית, דתית וחברתית.
מקור שמה
מקור ניקוד שמה של איזבל נעוץ בביקורת נוסח
המקרא (היא מדע עזר בחקר המקרא ופרשנותו). הנקדן ניקד את שמה באופן בו יקושר עם
דבר שלילי ממושגי עולמו, כמו "זבל". במקור, המילה זבל נהגתה זְבֻל, מילה
שמשמעה - שופט או רם, נישא ומלכותי.
עדויות מקראיות רבות ניתן למצוא למילה זו
[שופטים, ט', ל"ג, ל"ו, ל"ח, מ'; מלכים א', ח', י"ג]. מקור
שמו של שבט זבולון אף הוא מגיע משם.
עדויות חוץ מקראיות, בעיקר בלוחות
אוגריתיים [KTU1.2].
דמותה
איזבל הייתה אישה נמרצת ורבת פעלים והייתה מעורבת בהנהגת המדינה, וגם
בניהול חיי היום יום במדינה. עם בואה לשומרון, אחאב בנה מקדשים ומזבחות לבעל
ולאשרה שהיו מקובלים בפולחן בצור.
אליהו הנביא לחם בפולחן האלילי וגם באיזבל.
היא דאגה להנהיג את פולחן הבעל בישראל, אותו יבאה מארץ מוצאה.
בתקופת כהונתה כמלכה היא הייתה דומיננטית והאפילה על בעלה אחאב שהושפע
ממנה. עפ"י המדרש, עוד ביום הראשון שבאה לאחאב הסיתה אותו איזבל לעבודה זרה.
כל זאת למרות שנטה לחוקים והמנהגים שהיו מקובלים בישראל.
לעומת זאת, קם לה מתנגד אמיץ ותקיף בדמות אליהו הנביא אשר מנע ממנה
לבצע את תוכניותיה והיא ניסתה לרדוף אותו עד חורמה, דבר שאילץ אותו להימלט לארצות
סמוכות.
בין היתר רדפה איזבל את נביאי ה' והרגה אותם, פעולה זאת הותירה את
אליהו הנביא לבדו. בפרט רצתה להיפרע מאליהו אחרי ששחט את נביאי הבעל, ובזה עבר את
ה"קו האדום" מבחינתה.
דבר אחר שגרם לעימות קשה ביניהם היה בעניין כרם נבות היזרעאלי.
עפ"י המסופר בספר מלכים א', כ"א: כרמו של נבות היזרעאלי היה
בסמוך לארמונו של אחאב מלך ישראל ביזרעאל. אחאב ביקש לספח את השטח לארמונו ולהופכו
לגינה. הוא פנה אל נבות בהצעה לקנות את הכרם בתמורה לכרם אחר מאיכות טובה יתר, או
בתמורה לתשלום. נבות סירב להצעה במילים הבאות: "חָלִילָה
לִּי מֵיְהוָה מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ".
אחאב שב לביתו מדוכדך, שכב במיטתו וסירב לאכול. אשתו איזבל הבחינה
במצוקתו ושאלה לשלומו. כשסיפר לה אחאב את המעשה, עודדה את רוחו והבטיחה לו: "אֲנִי
אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי".
איזבל שלחה איגרות, חתומות בחותמו של אחאב, אל נכבדי יזרעאל ובהן
הורתה להם להכריז על צום ולכנס את תושבי העיר לאסיפה מיוחדת. באסיפה יתנהל משפט
מבוים: שני עדי שקר יעידו נגד נבות, שקילל את אלוהים ואת המלך, ונבות ייענש בהתאם
בסקילה. המשפט התנהל כמתוכנן, ונבות הוצא להורג. איזבל הודיע על כך לאחאב: "קוּם רֵשׁ
אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף, כִּי אֵין
נָבוֹת חַי כִּי מֵת", ואחאב עשה
כמצוותה וירד לרשת את הכרם.
הסיפור שזור בשרשרת עוולות, הסתה וכזב שנעשים כלפי נבות ע"י
איזבל ואחאב. אחאב חושק בכרם נבות ומנסה לשדלו להעבירו לידו בתשלום, נבות מסרב
לוותר על נחלתו.
איזבל אשת אחאב מסיתה את הציבור כנגד נבות, תוך שימוש כוזב במערכת
המשפט, בשם ה' ובשם המלכות, בבידוי ראיות ע"י סוכניה, ומביאה לסילוקו וסקילתו
למוות של נבות. עם מות נבות יורשים אחאב ואיזבל את כרם נבו, כדין מי שפשע כנגד
המלך.
בתגובה למאורעות התגלה ה' לאליהו הנביא ושלח אותו אל אחאב. במעמד זה
קרא אליהו אל אחאב את הדברים הבאים: "כֹּה אָמַר ה',
הֲרָצַחְתָּ, וְגַם יָרָשְׁתָ". אליהו הטיל על אחאב את האחריות לפשע וניבא את
מותו: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ
הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה", ואת השמדת
שושלתו.
על איזבל התנבא אליהו, שגופתה תיאכל ע"י כלבים.
אחאב הפגין חרטה כנה, ובעקבות זאת נדחה העונש לימי בנו. בעקבות החרטה
הכריז אליהו בשם ה' כי בימיו יביא את הפורענות שהוא מנבא עליה. סופו של אחאב שנהרג
במלחמה נגד בן הדד ובנופלו ממרכבתו התיאור של אליהו התגשם.
עונשה של איזבל בוצע ע"י המלך יהוא, אותו משח אלישע הנביא,
ממשיכו של אליהו, למלך תחת אחאב לפי הוראתו של אלוהים. במרד של יהוא, שבו השמיד את
כל בית עמרי, הוא הרג את איזבל ע"י השלכתה מהחלון, ואחרי כן הכלבים עטו על
בשרה ולקקו את דמה כפי שניבא אליהו לאחאב.
יהוא המלך, כמחווה אחרונה ציווה לקבור את איזבל: "...פִּקְדוּ נָא
אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת מֶלֶךְ, הִיא" [מלכים ב', ט', ל"ד]. כאשר באו לקברה מצאו רק את גולגולתה,
את כפות ידיה וכפות רגליה [מלכים ב', ט', ל"ה: "וַיֵּלְכוּ,
לְקָבְרָהּ; וְלֹא מָצְאוּ בָהּ, כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת
הַיָּדָיִם"].
המדרש, מספר: אלה שנותרו משום שעל אף כל מעשיה הרעים היא קיימה מצווה
אחת - בעת שתהלוכתה עברה בעיר, אם ראתה חתונה נהגה לעצור את מרכבתה ולרקוד ולשיר
בחתונה וכך קיימה מצוות "לשמח חתן וכלה", וכיוון שכך הכלבים לא אכלו את
ראשה, ידיה ורגליה.
דמותה בתרבות
המחזאי מתתיהו שוהם, כתב פרשנות לסיפור איזבל ואליהו הנביא, שהם
גיבוריו במחזהו "צור וירושלים". הם מייצגים במחזה שני אנטיפודים בצורת
הגשמיות המלווה ארוטיות מצד איזבל, כנגד הרוחניות והמוסריות שמייצג אליהו הנביא. איזבל
מלכה יפה, שחושניות וסדיזם חברו בה, ורוצה לנקום באליהו בגלל שפגע בגאוותה ולא
נאות להיכבש בקסמה הנשי. כתחליף מנסה איזבל ללכוד ברשתה את תלמידיו הנביאים של
אליהו; כך במחזה שוהם מפליג הרבה מעבר לכתוב במקורות והכול בהשראת דמותה הססגונית
של איזבל. [ביקורת של אלי אשד על המחזה "צור וירושלים"].
דמות איזבל כבשה גם את הפזמונאי וחבר הכנסת לשעבר עקיבא נוף, והוא
תיאר בפזמון שכתב והלחין [מילות השיר "איזבל", באתר שירונט] את רגעיה
האחרונים, כשהיא מתיפייפת, ממתינה בחלון ארמונה למורדים הבאים להורגה. השיר
בביצועו של עקיבא נוף עצמו, הגיע לראש מצעד הפזמונים (בתחילת שנות ה-70 של המאה
ה-20), ובעקבות כך צולם כ-קליפ לטלוויזיה הישראלית, כשבדמות איזבל מופיעה פנינה
רוזנבלום, הצועדת ברחובות העיר העתיקה של ירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה