הנשים מ-אדם ועד נח - חוה אמנו

חוה אמנו

חוה אמנו היא מצד אחד ישות מטפיסית עליונה, האבטיפוס של כל הזהות הנשית במהלך ההיסטוריה. מצד שני חוה אמנו ההיסטורית היא בשר ודם, אמם של קין הבל ושת (אמנם קין והבל נולדו רוחנית בגן עדן, אך לידתם הפיזית הייתה בעולם הזה).

התורה מספרת על לידתם של קין והבל רק לאחר הגירוש מגן עדן (בראשית ד, א): "והאדם ידע את חוה אשתו" - מתי זה התרחש?

רש"י מציין בעיה דקדוקית בפסוק זה. שכן בעברית מקראית היה צריך להיות כתוב: "וידע האדם את חוה אשתו", כפי שמופיע במקומות רבים במקרא שהנשוא קודם לנושא (בראשית כ"ח, י) "ויצא יעקב מבאר שבע", "וידבר ה' אל משה לאמור"... רש"י מסביר שכאשר פסוק נכתב באופן זה, הרי הכוונה היא לעבר מושלם (Past Perfect).

המאורע המתואר בפסוק הנוכחי התרחש לפני המאורע שמתואר לפניו; האדם ידע את חוה אשתו עוד לפני הגירוש מגן עדן המופיע בסוף פרק ג'.

מה היה הצורך שגרם לרש"י להסביר דווקא באופן זה?

רש"י רצה לסתור את ההסבר הנוצרי לסיבת הגירוש מגן עדן.

לפי ההשקפה הנוצרית קודם כל היה חטא ורק אחר כך היו חיי אישות. כלומר, שחיי האישות הם תולדה של החטא, ולולא חטא אדם הראשון לא היה יורד לרמה של הזדקקות לחיי אישות כלל.

גישה ייחודית של עורך ויקרא רבה באה לידי ביטוי, בין השאר, בהתייחסותו אל דמותה של חוה. חז"ל, בהתייחסותם אל הסיפור המקראי על אדם וחוה, מרחיבים בתיאור חטאה של חוה.

ברוב מדרשי חז"ל היא מתוארת כמי שקל יותר להכשילה מאדם, שמעצם הווייתה היא מועדת לחטא, מונחית ע"י יצר הקנאה, מחרחרת ריב וגורמת לפורענות, היא מתפתה, מפתה ומדיחה. היא הגורם לחטא גן העדן, להבאת הרוע ולהבאת המוות לעולם.

חוה - בראי של חז"ל, איננה דמות פרטית. היא סמל לנשים כולן. האשמתה בהבאת הרוע ובהבאת המוות היא האשמה לכל המין הנשי.

לעומת זאת, ב-ויקרא רבה אין כלל האשמות כאלה. חטאה של חוה בגן העדן אינו גדול מחטאו של אדם. הבאת המוות לעולם, על-פי ויקרא רבה, הוא עונשה של האנושות על חטאה של האנושות.

ביהדות - חיי האישות הם קדש קדשים, ולכן לא ניתן להסביר שחיי האישות הם תולדה של חטא אדם הראשון ושהם דבר נחות מעיקרו (אמנם קין, הבל ושת נולדו לאחר החטא, אך יש להבין כי לידתם הפיזית הייתה בעולם הזה לאחר החטא, אך לידתם הרוחנית הייתה בעולם הרוחני לפני החטא).

יש הבדל עצום בין חוה המטפיזית לבין חוה ההיסטורית.

מבחינה מוסרית שתי דמויות אלו הן ההיפך הגמור אחת מהשנייה; חוה בגן עדן היא זו שפיתתה את אדם וגרמה לחטא ולעונש שבא בעקבותיו. כלומר, היא זו שהביאה את המוות לבני האדם. מצד שני, חוה של העולם הזה היא אם כל חי, היא זו שמביאה את החיים לעולם וממשיכה את האנושות.

מתי נבראה חוה?

מפשט הפסוקים עולה כי חוה נבראה לאחר החטא. הפעם הראשונה ששמה של חוה מופיע בתורה מיד לאחר סיום החטא והעונשים שבאו בעקבותיו (בראשית ג, כ): ויקרא האדם את שם אשתו חוה כי היא הייתה אם כל חי".

אם כן מי כן השתתפה בחטא?

בחטא הייתה האישה ולא חוה. רק לאחר החטא האישה הופכת להיות חוה. גם האישה עצמה היא לא הבריאה הראשונה. בתחילה נבראה הנקבה, שבהמשך הפכה להיות האישה ואחר כך האישה הפכה להיות חוה.

כיצד חוה נבראה, קיימות שתי גרסאות שונות:

גרסה ראשונה בפרק א' בספר בראשית:

"ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם".

גרסה שנייה בפרק ב' בספר בראשית:

"ויבן ה' אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה ויביאנה אל האדם".

הפירוש:

בתחילה נבראה הנקבה, שבהמשך הפכה להיות האישה ואחר כך האישה הפכה להיות חוה.

ניתן למצוא שלושה זוגות שונים בסיפור בריאת העולם:

זכר ונקבה

השלב הטבעי, הביולוגי הקיים גם אצל בעלי החיים. האדם הראשון כפי שנברא ביום השישי היה ישות ביולוגית אחת שהיה גם זכר וגם נקבה, לפני הפרדת האישה מהאיש מן הצלע.

איש ואישה

השלב השכלי, התודעתי. הכרה שיש אישיות נוספת חיצונית לי. האדם קורא לנקבה אישה, והוא אף נותן לשם זה סיבה: "כי מאיש לקחה זאת". כלומר, יש כאן הכרה שכלית שמדובר באישיות נוספת, חיצונית לאדם. זוהי דרגה גבוהה יותר מאשר דרגת זכר ונקבה.

אדם וחוה

השלב הנשמתי. הכרה באישיות השנייה והבנה שיש לנהל עמה דיאלוג על מנת להצליח בחיים המשותפים. יש כאן עליית מדרגה נוספת. האדם לא רק מבין בשכלו שיש כאן אישיות עצמאית נוספת מחוץ לו, הוא גם מבין שעל מנת לקיים חיים נכונים ומשותפים עם אישיות זו עליו לנהל דיאלוג אמיתי עמה.

המדרש מנסה להסביר את הנאמר בפרק א':

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו... שהיו בו גם סימני זכרות וגם סימני נקבות" (בראשית רבה, ח').

המדרש מנסה להסביר וליישב הסתירה: "אמר ירמיהו בן אלעזר: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, שנאמר "זכר ונקבה בראם".

אמר ר' שמואל בר נחמן: "בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון דיפרוסופון בראו וניסרו ועשאו גביים לכאן ולכאן". (בראשית רבה, בראשית, פרשה ח') "ויקח אחת מצלעותיו"... (בראשית רבה, כ"א). כלומר, ירמיהו בן אלעזר מפרש וטוען שהאדם שעליו מדובר בפרק א' הינו אנדרוגינוס.

את הסתירה שעולה מפרק ב', לפיו נבראה האישה אחרי האדם - מיישב שמואל בר נחמן. הוא טוען שאת המילה "צלע" יש להבין כ"צד". כלומר, חוה הנבראת היא אחד מצדדיו של אדם. הפירוש מתאים לטענת ירמיהו בן אלעזר, שלפיו "אדם" בפרק א' הוא אנדרוגינוס - כלומר יצור המורכב מזכר ונקבה.

סיפור הבריאה בפרק א' מספר על בריאתו של יצור אחד (האנדרוגינוס) ואילו סיפור בריאתה של חוה, משלים את הסיפור, בתארו כיצד הופרדה חוה מאותו אדם - אנדרוגינוס. "ויקח אחת מצלעותיו" -  אינו אלא תיאור ניסורו של הדיפרוסופון (דו-פרצופי) - האנדרוגינוס לשניים, והפיכתו לשני יצורים נפרדים זה מזה. שני יצורים שהם זכר ונקבה.

"ויאמר אדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה זאת". זאת הפעם - כלומר שזו לא הפעם הראשונה, הייתה פעם קודמת, הייתה אישה אחרת לפני שהאישה הנוכחית נלקחה מצלעו של האדם.

חז"ל מכנה את האישה הזאת: חוה הראשונה או לילית. חז"ל מוסיף כי חוה השנייה (חוה "שלנו") נוצרה בהרדמה כללית, ואילו חוה הראשונה נוצרה ללא הרדמה. כלומר אדם הראשון היה בהכרה מלאה וראה כיצד נוצרת ממנו חוה הראשונה. כאשר ראה אותה כולה מלאה דם וריריות זה הגעיל אותו והוא התרחק ממנה. לאחר שהקב"ה ראה שהאדם אינו רוצה את החווה הראשונה הוא החליט לברוא עוד חוה, אך הפעם בניתוח עם הרדמה כך שאדם לא יהיה עד לתהליך.

חוה ההיסטורית

לחוה יש שמחה מיוחדת כאשר נולדים ילדיה הראשונים (בראשית ד, א): "... ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'". מדוע רק חוה שמחה?

היכן נעלם אדם בכל סיפור הלידה? יש להבין את המהות של הלידה.

חוה מבינה שיש ביכולתה להביא חיים לעולם.

נברא - דבר המקבל את החיים שלו מחוץ לעצמו.

ואילו בורא - הוא מי שנותן חיים לזולתו. כלומר, יש הבדל מהותי בין בורא לנברא: הבורא נותן ואילו הנברא מקבל. ישנה הופכיות מוחלטת במהות בין הבורא לנברא, הנברא מוכרח לקבל ואילו הבורא מוכרח לתת.

יש שיטה הגורסת כי, על מנת לצאת ולברוח מדמות הנברא יש לבצע מעין התאבדות רוחנית. כלומר, לוותר על הכול עד שהאדם הופך לשום דבר.

יש שיטה הגורסת כי, יש לקבל את המצב כמו שהוא ולנצל אותו לטובתנו עד כמה שניתן, מעין "אכול ושתה כי מחר נמות".

יש שיטה הגורסת כי, יש למלא בתוכן את חיי העולם הזה במה שאפשר על פי יכולתו של האדם.

השיטה האחרונה היא השיטה היהודית - לקבל על מנת לתת. ברגע שהאדם מבין שהוא מקבל על מנת לתת, אזי גם הקבלה הופכת לנתינה, כיון שכל דבר שמתקבל לא נשאר אצל האדם אלא עובר הלאה. זוהי ההצלחה המוסרית הגדולה של היהדות; כסף הופך לצדקה, יבול הופך למעשר.

הבעיה של ההכרה שאתה נברא בולטת יותר אצל האישה; בתהליך הזיווג וההיריון האיש מרגיש שהוא נותן והאישה מרגישה מקבלת, לכן אצל האישה נדרש יותר המעבר מבת לאם. זו הסיבה שכבר מילדות לומד האדם את כל תורת תיקון המידות ממקבל לנותן.

הדמות הראשונה שלומדת זאת היא חוה אמנו.

כל אדם עובר במהלך חייו ארבעה שלבים:

תינוק - מקבל על מנת לקבל

ילד - נותן על מנת לקבל

נער בעל שאיפות - נותן על מנת לתת

זו היא מידתו של הקב"ה ורק הוא מסוגל לכך. לכן, מידה זו עלולה להביא מצד אחד לשיגעון גדלות, או, מצד שני לייאוש מוחלט בשל הכישלון להתמיד במידה זו.

בוגר - מקבל על מנת לתת

זהו השלב בו האדם מכיר בתפקידו בעולם. תכונה זו בולטת יותר אצל הנשים.

שמה של חוה

האדם קורא לאישה חוה (בראשית ג, כ): "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא הייתה אם כל חי". קריאת השם מופיע עוד לפני הגירוש מגן עדן (המופיע בפסוקים הבאים); כלומר עוד בגן עדן האישה הייתה אם כל חי, כלומר שמה היה חיה. גם אישה יולדת נקראת חיה. אם כל חי, מקור החיים זו חיה.

מדוע אדם קורא לאישה חוה ולא חיה?

זוהי נקודת הזמן בא עומדים אדם וחוה לרדת מגן עדן אל העולם המעשי בו שולטים היצרים. זה מתקשר גם למשמעות השם חוה בארמית.

המילה חוה מזכירה את המילה חויא, שפירושה נחש.

הקב"ה אומר לחוה: חויא חויך, ואת חויא האדם.

כלומר, הנחש של חוה היה הנחש, ואילו הנחש של האדם היא חוה.

כוונת הדברים היא - כפי שהנחש פיתה את חוה בגן עדן, כך חוה תהיה הפיתוי של אדם בעולם הזה.

על הפסוק: "ויסגור בשר תחתינה" אמרו חז"ל: נבראה אישה נברא שטן עמה. היו שרצו לומר שהאישה היא השטן, אבל אין זה נכון.

במדרש נאמר: השטן נברא עמה. כלומר, האישה עומדת בטהרתה, והשטן שנברא עמה נברא דווקא אצל האיש, שהוא זה שעלול להיות מפותה ע"י האישה. כלומר שהמקור הטהור ביותר הוא בזהות של חוה אמנו.

לחוה אמנו יש כישרון מיוחד לתת שמות. למעשה, לא חוה אמנו נתנה את השמות לשני בניה הראשונים (בראשית ד, א-ב): "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'. ותוסף ללדת את אחיו את הבל". אף אחד לא נתן את השמות לקין ולהבל, הם נולדו עם השמות.

כאשר נולד הבן השלישי - שת, חוה נותנת לו את שמו (בראשית ד, כה): "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין".

חוה למדה מהניסיון של שני הבנים הראשונים כיצד לתת שמות.

שת משמעותו יסוד, בסיס. הציפייה משת הייתה שהוא יפתור את המלחמה בין הבנים. היה ניתן למנוע את ההרג של הבל ע"י קין אילו ההורים היו מתערבים בסכסוך. אלא שהדור הקודם נעלם ונתן לבנים להסתדר בעצמם. טעות זו תוקנה דורות אחר כך, אצל יעקב ועשו (יש דמיון רב בין קין והבל לבין עשו ויעקב). גם במקרה של יעקב ועשו האח הגדול רצה להרוג את האח הקטן, אלא שהפעם ההורים כן התערבו. רבקה מצווה את יעקב לעזוב את ארץ ישראל ולברוח לחרן, אל לבן אחיה. רבקה אמם לא מוכנה שמה שקרה אצל קין והבל יקרה אצל ילדיה. ובעקבות יוזמה זו של רבקה גם יצחק אבינו מצטרף אליה.

ההחלטה של חוה לקרוא לבנה השלישי שת מלווה בהסבר: "כי שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל". שת הוא גרסה חדשה של הבל, הבל משופר. הבל עצמו היה חלש ולכן הוא נהרג ע"י קין. אבל שת חזק יותר, לא רק ששת יותר חזק, אלא הוא גם יתנגד למי שינסה להרוג אותו. הבל היה כל כך טהור עד שלא היה מסוגל להרוג אפילו כשבאים להרוג אותו, הוא פחד שיהפוך לרוצח. הבל היה איש של העולם הבא. חוה אמנו מבינה שעל מנת לבסס את האנושות בעולם הזה, יש צורך בהבל שיש לו גם כלים קיומיים בכדי שיוכל לשרוד. כמו שהזכרנו לגבי יעקב ועשו – "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". זהו הדבר שלמדנו מחוה אמנו, יש לשלב בין חיצוניות מעשית - קין, לבין פנימיות טהורה וקדושה - הבל. שת הוא השילוב הנכון, הוא טהור אך יחד עם זאת מבוסס בעולם כפי שמעיד שמו (בניגוד להבל, שמשמעות שמו היא אד, דבר שאין לו קיום ממשי; הבל פה).