המשך הנשים בתקופת השופטים - סילה בת יפתח הגלעדי

בת יפתח, האישה שייחוסה המשפחתי במקרא הוא בת, ושם אביה, יפתח, הפך להיות שמה, מצטרפת לגלריית הנשים חסרות השם במקרא, שייחוסן המשפחתי או המיני הפך לשמן הבלעדי (בנות לוט, אשת לוט, בנות צלופחד, אם סיסרא, אשת איוב, אשת פנחס, פילגש בגבעה, ועוד...).

הסיפור המצמרר של העלאת בת יפתח לעולה ע"י אביה, מחזיק כמה מהמאפיינים המייחדים את סגנון הסיפור המקראי: הצמצום, ההסתפקות בנקודות שיא המכריעות את העלילה, המקום והזמן הסתומים, המלים המנחות. על רקע מאפיינים אלה, שעיקרם איפוק וחסכנות של תיאור ודרכי הבעה, בולטים בסיפור בת יפתח שני ביטויים, שהם בבחינת ביטוי עודף. עובדת היותה של בת יפתח יחידה לאביה ("רק היא יחידה") חוזרת ומודגשת בהמשך המשפט במילים "אין לו ממנו בן או בת" (שופטים י"א, ל"ד). העובדה שהיא הוקרבה כבתולה ("ואבכה על בתולי", "ותבך על בתוליה") חוזרת ומודגשת במשפט החותם את סיפור הקרבתה: "והיא לא ידעה איש" (פסוק ל"ט). הפרט העודף הראשון (יחידותה) נמצא סמוך לתחילת הסיפור, השני (בתוליותה) סמוך לסופו. לשני פרטים אלה, הממסגרים את הסיפור, יש השפעה רגשית על הקורא: הדגשת יחידותה של הבת מעוררת את רחמי הקורא על האב הערירי; הדגשת בתוליותה של הבת מעוררת את רחמי הקורא על שהוקרבה קודם שהספיקה לממש את נשיותה. ע"י שני פרטים עודפים אלה הנוגעים באב ובבתו מתאחדים השניים בקשר דם יחיד במינו: היא יחידה לו והוא יחיד לה, לו אין איש מלבדה ולה לא היה ולא יהיה איש מלבדו.

דומה שהמשפט האחרון של פרק י"א, המעביר אותנו מהסיפור הפרטי של בת יפתח למנהג שנולד והתקיים בעקבות הקרבתה, "ותהי חוק בישראל. מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה" (פסוק מ'), נועד לפרוץ את קשר הדם הסגור, שריח זר של גילוי עריות ופגניות אסורה עולה ממנו. חברותיה של בת יפתח המוכנסות למעגל הסגור של יחסי אב-בת מתוך סולידריות נשית והזדהות עם האישה-קורבן, מוציאות מהמעגל את האב שאינו שותף עוד לארבעת הימים בשנה שבהם הן מתנות לבתו. לבכיין של בנות ישראל מייחסים כוח חתימה גדול. יתרה מזו, אלמנט ההנצחה העולה מהריטואל השנתי של בנות ישראל לזכרה של בת יפתח, הוא בבחינת מענה למשפט החותם את גורלה האישי. המסורת שהתמסדה מנציחה את אובדנה של האישה שלא ידעה איש. האישה שלא ילדה השאירה אחריה זכר.

מיקה בל, בפרשנותה העקבית לסיפור בת יפתח, משבחת את בקשתה של בת יפתח מאביה להשהות את העלאתה לקורבן למשך חודשיים. בחודשיים אלה דאגה בת יפתח, שלא יכלה לנוס מגורלה הפיסי, להנציח את זכרה. לסיפור בת יפתח יש שני סיומים (שופטים י"א, כ"ט-מ'): האחד, חותם את האפיזודה של נדר יפתח והגשמתו "ויעש לה את נדרו אשר נדר והיא לא ידעה איש" (פסוק ל"ט), והשני, מעביר את הסיפור מהמעגל האישי למעגל הציבורי והעל-זמני "ותהי חוק בישראל מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה", (פסוק ל"ט-מ'). הקשר בין שני הסיומים ברור: הסיום השני הוא כפרה ונחמה על הראשון; חוק בישראל, ריטואל נשי ממוסד אחת לשנה, כתחליף לאובדנה של בת יפתח שלא הטביעה את חותם נשיותה על הדור הבא.

מיקה בל טוענת שהביטוי "והיא לא ידעה איש" כלל לא בא לעורר אצל הקוראים רגש כלפי החיים חסרי ההגשמה של בת יפתח, אלא להבליט את ערכה כמתנה.

סיפור פילגש בגבעה מביא לקיצוניות את אחד המוטיבים המרכזיים של סיפורי ספר שופטים: התחרות הסמויה בין אב לבעל על הבת/אישה. החל מעכסה בת כלב שניתנה כמתנה עתניאל בן קנז, דרך בת יפתח שלא ניתנה לאיש אלא לאלוהים לבדו, ולאחר מכן, אשת שמשון שנמסרה ע"י אביה התימני לאיש אחר, ובפילגש בגבעה העוזבת את בית אדונה ושבה אל בית אביה - התחרות הצרה בין אב לבעל מקבלת צורה והתממשות שונה ומזעזעת היוצרת השלכות לאומיות קשות.

בשני מקרים מסתיימת התחרות במותה של האישה: בת יפתח שעברה את סף בית אביה חרצה בכך את גורלה מבלי ידיעתה; פילגש ששבה מיוזמתה לבית אביה, לא תיארה לעצמה שתופקר בדרכה חזרה לבית אדונה למשך לילה שלם בידי המון בני בלייעל, ותימצא עם בוקר נופלת על סף בית זר בגבעה אשר בבנימין.

סיום סיפורה של בת יפתח בהכרזה "והיא לא ידעה איש", ואין בה תוספת של מידע, משום שבקשתה של בת יפתח מאביה לרדת על ההרים לבכות על בתוליה, כמו גם הדיווח על הליכתה, מביא קודם לכן, פעמיים, את עובדת היותה בתולה.

בסיפור בת יפתח קרע המספר לשניים את הצירוף הלשוני הכלוא על מנת לסיים את הסיפור באותה הכרזה שמטרתה - תלוי במידע - להדגיש את ערכה הקנייני של האישה או את חוסר המימוש שלה כאישה שלא ידעה איש ולא ילדה בנים, גורל אחרון ומוחלט החותם באקורד חזק סיפור בלתי נשכח.

בת יפתח, עלמה צעירה ודעתנית, בתו של המנהיג הצבאי של העם במשך שש שנים (שופטים י"ב, ז') הועלתה קורבן. ואף אחד לא התנגד. שתיקתו של אביה ושל העם נוכח הקרבתה מחייבת אותנו להניח כי היה בבת יפתח מרכיב שאִפשר לקבל את הקרבתה בשלוות נפש, שכן מספר דורות אחריה, כאשר נדרש המלך הראשון להרוג את בנו כיון שהפר את איסור האכילה, היה זה העם שמנע את הרצח (שמואל א', י"ד). ובכן בת יפתח הייתה בת. ובתולה.

בתוליה של בת יפתח היו בעוכריה, שכן בתולות נמצאות במצב ביניים בעייתי. מחד, הן כבר לא ילדות, שכן הגיעו לגיל הפוריות ומבחינה פיזיולוגית הן בשלות ללדת, אך מאידך, הן עדיין לא נשים, כיוון שלא נישאו לבעלים ולא ילדו. במצב ביניים זה הן חסרות את המגדיר החברתי שלהן, הזכר, אב או בעל, ומכיוון שאינן "שייכות" לאף אחד, הן עצמן "אף אחד". על רקע מצב ביניים זה, קל להבין מדוע לא הרים איש מקרוביה של בת יפתח קול צעקה, ובחירתה לשהות במחיצת חברותיה ברגעיה האחרונים מובנת הרבה יותר, היות והן נמצאות במצב זהה לשלה ועל כן בכוחן להבין אותה ולבכות איתה.

סיפורה של בת יפתח אמנם אכזרי במיוחד - קורבן האדם המזוהה היחיד בישראל - אך אינו הסיפור היחיד בו בנות סובלות בשל בתוליהן.

ייחודה של בת יפתח

על רקע סיפוריהן של אותן נערות בתולות או חסרות שם שתגובתן אינה נשמעת - נשים מחויבות לציית לאביהן או לבעליהן ולכן אין זה מפתיע שהן לא מגיבות - מצטייר סיפורה של בת יפתח כחריג, שכן היא משמיעה את דבריה, אולם אין בכוחה לשנות את המציאות אלא רק להמתיקה מעט:

וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי ורעיתי [וְרֵעוֹתָי קרי] (שופטים י"א, ל"ז).

תגובתה של בת יפתח, שאף נטלה את היוזמה לקביעת התנהלות חייה במסגרת שנקבעה עבורה, מייחדת אותה על רקע שתי הקבוצות אליהן היא משתייכת - הנערות הבתולות והנערות חסרות השם. מבלי שידעה זאת, הפכה בת יפתח לדוברת של כל אותן הנערות שתגובתן לא זכתה להישמע, אך אף על פי שהיא משמיעה את תגובתה, אין היא יכולה להציל את חייה. אחרי הכול, נערות צעירות ובתולות הן חפצים מתכלים (מתן מורג, האוניברסיטה העברית).

אפשר להבין את תחושתו הקשה, ההלם, וקריעת הבגדים, כאשר הוא רואה את בתו יוצאת לקראתו. הוא ידע היטב כי תכנון כזה יתכן, אך ההתמודדות שלו בפועל עם המציאות האכזרית הייתה קשה מנשא והותירה אותו מובס ואבל. ועם זאת, לא איש כמוהו יעלה על שפתיו הבטחות שווא שאין הוא מתכונן לעמוד אחריהם. העסקה החד משמעית שלו, זו שלא מותירה מקום לספיקות עם זקני גלעד, כזכור מן הפרק הראשון, והמשא ומתן הברור והחריף שלו עם מלך עמון המתואר בפרק השני, מבהירים זאת היטב. לפי המתואר בכתוב, קיבלה מיד הבת את גזר הדין בהשלמה הרואית ואפילו חיזקה את אביה.

במדרש מתארים חז"ל שיחה מקדימה נוספת שהייתה בין האב לבת כיוון שביקש לקרבה, הייתה בוכה לפניו, אמרה לו בתו: אבי, יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקב"ה בתורה שיהיו ישראל מקריבים לפני הקב"ה נפשות אדם? (מדרש תנחומא בחוקותיי,ז': מדרש רבה בראשית ס') יפתח, ישר, חד, והגון אפילו בכאבו הגדול ביותר נצמד לאמונתו ולהבטחתו והוא משיב לבתו באופן הפשוט ביותר אמר לה: בתי, נדרתי 'והיה היוצא', שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם את נדרו? (שם, שם).

במלים אחרות: צריך להיות 'פייר'. הבטחתי שכל היוצא מפתח ביתי יוקרב, וכך עלי לעשות. אחרת, מה ערכה של הבטחה או של נדר אם אין מתכוננים לקיימו. יפתח הוא איש פשוט או בלשון חז"ל "קל שבקלים".

בן של אישה זונה, שנרדף ואף גורש ע"י אחיו וזקני עירו. בחו"ל הוא הופך למנהיג של אספסוף מקומי, ורק מכוח גורמים סיטואציוניים בלתי צפויים הוא הופך למנהיג העם. הוא לא אינטלקטואל גדול או בלשון חז"ל "שלא היה בן תורה" [ראה מדרש שם]. ועם זאת הוא נשאר 'גבר' שעומד מאחורי המילה שלו, גם אם המחיר לכך הוא מותה של בתו. הנערה הצעירה מנסה עוד לשכנע את אביה ולהוכיח לו מן מובאות במקרא כי הוא טועה, אך הוא מסרב לשמוע או ממאן לוותר לעצמו, לפי אמונתו, והיא במחווה הרואית, כמעט סוריאליסטית מקבלת עליה את הדין ורק מבקשת ממנו חודשיים כדי להיפרד. הלך המחשבה הזה שאפיין את יפתח - וכנראה גם חלק נכבד מאנשי דורו - שהאמין בכל לב כי הוא פועל נכונה, הוא הגורם הישיר לכך שבכתוב לא נמצא כל אזכור ביקורתי למהלכו המפחיד של יפתח. גם בחז"ל, מאוחר יותר כפי שיתואר בהמשך, הביקורת על יפתח מתונה ולא חריפה כפי שניתן היה לחשוב.

בין כה וכה מתה העלובה
על אף הדברים המחמיאים יחסית שנאמרו על יפתח תוך ניתוח התנהגותו, חז"ל מבחינים בתכונת אופי נוספת שהביאה למותה המיותר של בתו. תכונה זו עולה בקנה אחד עם תיאורו של יפתח שצוין עד כה. לתכונה הזו קוראים גאווה, וכשהיא מעורבת עם העיקשות המתוארת כאן שוב ושוב היא עלולה להוביל לאסון קולוסאלי, מה שאכן ארע.
כיצד מגיעים חז"ל למסקנה חריפה זו? המדרש שואל שאלה פשוטה ומתבקשת: מדוע איש לא קם ואמר ליפתח, שלא היה רב גדול בלשון המעטה, כי הנדר אותו נשא לא חל ולא יכול כלל לחול לעולם על בן אנוש? האם נעלמה מן תלמידי החכמים שבאותו דור האזהרה החמורה של האל בדבר איסור שריפת ילדים לצורך פולחני כ'תועבות הגויים' [ויקרא י"ח, כ"א: דברים י"ב, ל"א: מלכים ב', ט"ז, ג': דברי הימים ב', כ"ח, ג'].
המדרש מציין כי מעשהו של יפתח, על אף שנעשה בתום לב כאמור, לא עבר בשתיקה בשמים עלה ושחטה. ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני? אשר לא ציוויתי ולא עלה על ליבי? [שם, שם].

במדרש נוסף, מתוארת גם ההשפעה ההרסנית הקולקטיבית של מעשהו הנורא של האב בבתו בתקופת טבת נשחטה... ונהפכו כל המימות שבעולם לדם [רבנו דוד אבודרהם, שער התקופות].

גם במדרש רבה [פרשת חיי שרה] נחלקו החכמים האם צריך היה יפתח, בעקבות נדרו, לשלם את ערכה של בתו בממון להקדש, או שגם מכך הוא היה פטור, כלומר החכמים דנים בשאלת חיוב הממון שבעקבות הנדר, אך ברי לכולם כי הנדר כמתכונתו לא חל ולא עשוי היה לחול על גופה ונפשה של הנערה התמימה. השאלה איפה אך מתעצמת: מדוע לא בירר יפתח אצל חכמי הדור האם לנדרו יש תוקף? גם הם מצידם מדוע לא ניגשו אליו והסבירו לו בעדינות כי תפיסתו מוטעית ואינה שייכת כלל ליהדות? צריך לזכור גם כי באותם ימים חי פנחס, תלמיד חכם, כהן גדול, והאישיות התורנית הבכירה באותה עת.

מספרים חז"ל

והלא פנחס היה שם?.. אלא פנחס אמר: "אני כהן גדול בן כהן גדול, ואיך אלך אצל עם הארץ!" יפתח אמר: "אני ראש שופטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט!?" מבין תרוויהו אבדא ההיא עלובתא מן עלמא [מדרש תנחומא, בחוקותיי, ז'].
יפתח ופנחס שיחקו משחקי כוח. יפתח לא ראה את עצמו, במעמד הבכיר אליו הגיע כראש העם, מבקש ומתחנן לעצה ופתרון מאדם חסר מעמד מנהיגותי. ייתכן, כי דווקא הכרתו כי הוא עם הארץ הקשתה עליו, כמנהיג הגדול עטור הניצחון והתהילה, להודות כי בשטחים מסוימים הוא סובל מחולשה וכי לאחרים יש את היתרון. באימוץ החלטתו הראשונית, החזיר יפתח אולי באופן לא מודע, את יתרונו המנהיגותי. פנחס מצידו לא יכל לסבול שהוא, תלמיד חכם מופלג, וכהן גדול מיוחס, יטריח את עצמו לביתו של אדם נטול השכלה, שכל גדולתו מתבטאת בניצחונותיו בשדה הקרב, ויפתור לו את בעיותיו. ייתכן כי הוא חשש שבכך תיפגע מעמדה של ההנהגה הרוחנית. חז"ל מספרים כי יפתח ופנחס נענשו על התנהגותם אך בסופו של דבר למשחק האכזרי של שני האישים הללו, היה קרבן אחד שנפל בין הכיסאות - בת יפתח העלובה שאיבדה את חייה בגלל שיקולי כבוד של שני מנהיגים שלא השכילו לגלות מנהיגות ולהתעלם משיקולי יוקרה ומעמד. "מבין תרוויהו, אבדא ההיא עלובתא מן עלמא".

מי את בת יפתח?
בכל הטרגדיה העצובה הזו, בה ממלאת בת יפתח תפקיד מרכזי, חסר פרט עיקרי מתבקש שאף המפרשים לא נתנו עליו את הדעת: שמה של בת יפתח. במקורות מאוחרים, ומעטים מאד מסופר כי שמה היה שוקמזיי וכי על שמה אף נקראה עיר מאוחר יותר [תרגום ירושלמי במדבר ל"ד], אך בזרם המרכזי של מפרשי התנ"ך אין לכך כל התייחסות. הסיבה לכאורה פשוטה, התנ"ך אינו ספר היסטוריה והוא מספר רק את מה שנוגע ושייך כהוראה או מוסר לדורות, ועם זאת נדמה כי התנ"ך בהתעקשותו לכנות את שוקמזיי האומללה בתואר 'בת יפתח' מבקש להעביר מסר כי סופה של נפש רכה זו הגיע רק בשל היותה בתו של אדם, שסבר בתמימותו כי זו הדרך וכך ראוי לנהוג. אילו היה אדם זה עם מעט יותר ידע תורני, או עם קצת פחות עיקשות לא הייתה מאבדת סתם כך נערה צעירה את חייה. (אליעזר היון, יפתח הגלעדי ובתו - אתר דעת)