דְלִילָה היא דמות תנ"כית המופיעה בספר שופטים
בפרק ט"ז.
דלילה הייתה האשה השלישית של שמשון, אחרי
אשתו הראשונה שניתנה לאיש אחר, והאישה
הזונה העזתית.
מכל נשיו, רק על דלילה מוזכר במפורש ששמשון
אהב אותה, אך לא צוין שדלילה אהבה אותו.
במקרא מסופר שדלילה התגוררה בנחל שורק סמוך
לישוב הולדתו של שמשון, צרעה, שבנחלת בני דן (אזור בית שמש של היום).
מוצאה של דלילה אינו מוזכר במפורש, אך על
פי בחירת נשיו הקודמות של שמשון וקשריה עם הפלישתים ניתן להסיק שהייתה פלשתית.
הפלישתים, שפחדו מכוחו הרב של שמשון
ומפעולותיו נגדם, הפצירו בדלילה לפתות אותו על מנת שיגלה מהו סוד כוחו העצום.
תמורת המידע הציעו לה אלף ומאה כסף.
יתכן שהשם דלילה נגזר משורש ערבי שפירושו
"לגלות".
דלילה הציקה לשמשון בדבר מקור כוחו פעמים
רבות, ובכל פעם, על מנת לרצותה התל בה שמשון ואמר לה סיבות שגויות. לבסוף, משגברו
הצקותיה, גילה לה שמשון שכוחו טמון בשיער ראשו שלא גולח מעולם, בשל היותו נזיר לה'
מיום הולדתו. בזמן ששמשון ישן, גזזה דלילה את מחלפות ראשו, דבר שגרם לאיבוד כוחו
וכך נלכד שמשון לבסוף בידי הפלישתים, שנואי נפשו. בשביו ניקרו הפלישתים את שתי עיניו
ושמוהו כטוחן בבית האסורים.
דמותה במדרשים
דלילה הבוגדת זכתה לקיתונות של בוז אצל
חז"ל, שדרשו את שמה לגנאי:
"ויהי, אחרי כן, ויאהב אישה, בנחל
שורק; ושמה, דלילה" (שופטים ט"ז, ד').
היה ר' מאיר אומר: אלמלא לא נקרא שמה
דלילה, הייתה ראויה שתקרא דלילה - שדלדלה את כוחו, דלדלה את לבו, דלדלה את מעשיו.
דלדלה את כוחו - דכתיב: "ויסר כוחו
מעליו",
דלדלה את לבו - שנאמר: "ותרא דלילה כי
הגיד לה את כל לבו",
דלדלה את מעשיו - דכתיב: "והוא לא ידע
כי ה' סר מעליו".
ילקוט שמעוני (שופטים רמז ע'), וגם תלמוד
בבלי [מסכת סוטה, דף ט', ע"ב].
פיתוי שמשון בידי דלילה
שמשון, שנבחר להיות נזיר ה' מלידה, ונבחר
ע"י ה' להושיע את ישראל מוצג כאדם מאוד יצרי העסוק יותר בענייניו הפרטיים.
עפ"י י' אמית, העמדת הנשים כגורם
מרכזי בחייו של שמשון נועדה להבליט את המניעים האישיים, למתיחת ביקורת על שמשון
כמנהיג "ולהצגתו כשופט שלא היו לו כוונות לאומיות" [י' אמית, ספר שופטים
אמנות העריכה, ירושלים-ת"א, 1992, עמ' 261].
קשריו הקודמים של שמשון, עם האשה התמנית
והזונה מעזה, הוצגו כחלק מהתכנית האלוהית לפגוע בפלישתים ע"י שמשון, ואילו
סיפור דלילה הוא סטייה מן הדרך הזו. כאן שמשון נכנס למעורבות רגשית - "ויאהב
אשה" (שופטים ט"ז, ד'), והוא יפעל עפ"י רגשות אלו ולכן הוא יסתבך [י'
אמית, ספר שופטים (מקרא לישראל), ת"א, תשנ"ט, עמ' 247 להלן אמית, מקרא
לישראל].
מיד לאחר ציון אהבתו של שמשון מסופר שדלילה
מונעת ע"י תאוות בצע.
(שם, פסוק ה'), אנחנו לא יודעים מהם
רגשותיה של דלילה לשמשון וזה מעצים את הניגוד והמתח שבסיפור.
תהליך הפיתוי של שמשון בידי דלילה בנוי
בדגם של שלושה-ארבעה, דגם זה מצוי בניסיונות שכנוע רבים בגלל המשמעות המיוחסת
למספר שלוש כמספר של שלמות. לאחר ששלושה ניסיונות נכשלו הקורא מצפה שגם הניסיון
הרביעי ייכשל ולכן ההצלחה בניסיון הרביעי באה בהפתעה [י' זקוביץ, חיי שמשון,
ירושלים, תשמ"ב, עמ' 171 להלן זקוביץ].
בין שלושת האיברים הראשונים, שבהם דלילה
נכשלת, יש דמיון רב, שניכר אפילו באיבר הרביעי, שבו היא מצליחה. אך המיוחד והשונה
בכל איבר מבטא את ההתפתחות והשינוי של הדמויות [שם].
ניסיון שכנוע ראשון (פסוקים ו'-ט')
המעבר המיידי מהצעת סרני פלישתים לשאלתה של
דלילה מבטא את נחישותה להיענות להצעתם. "ניסוח השאלה מלמד על נאמנותה
לדבריהם". [אמית, מקרא לישראל, עמ' 248] השינוי היחיד בדבריה הוא השימוש
בנוסחה "הגידה נא לי" (פסוק ו'), שמבטאת את אווירת הנעימות והעמימות
שדלילה מנסה ליצור, כדי לשכנע את שמשון שמדובר בסקרנותה שלה בלבד.
דלילה שאלה את שמשון לגבי המאסר ולכן הוא
פותח את תשובתו "אם יאסרוני" (פסוק ז'). אמנם נראה שהוא לא חושש לסכנה
אמיתית מפני דלילה ובכל זאת הוא אינו מגלה לה את האמת [זקוביץ, עמ' 175].
שמשון מציע לאסור אותו "בשבעה יתרים
לחים אשר לא חרבו" (שם), כנראה כדי להדגיש את חוזקם וגמישותם ואולי כדי לתת
לעניין משמעות מאגית שמבטאת במספר ובאיסור ("לא חרבו") כדי לשכנע את
דלילה שזו האמת [שם].
לאחר כישלון הניסיון הראשון, דלילה חוזרת
להתחלה ועכשיו עליה לשכנע שוב את שמשון שימסור לה את סוד כוחו.
ניסיון שכנוע שני (פסוקים י'-י"ב)
דלילה משתמשת בטכניקה נשית של מרמור
"הנה התלת בי ותדבר אלי כזבים" (פסוק י'). היא לכאורה מופתעת מהתנהגותו
של אוהבה ומדגישה שהוא שיקר ודווקא לה: "בי", "אלי" [זקוביץ,
עמ' 178].
דלילה דורשת שנית משמשון שיגלה את סודו.
היא אינה מוותרת על האווירה הנעימה וחוזרת על המילה "נא" [אמית, מקרא
לישראל, עמ' 249], אך מלשון הבקשה הקצרה שלה ניתן לחוש שהיא מתחילה לאבד את
סבלנותה.
דלילה אינה מזכירה את דבר העינוי ושואלת
לגבי המאסר אולי מתוך חשש שהעינוי הוא שהרתיע את שמשון ומנע ממנו לגלות את האמת [זקוביץ,
עמ' 179].
ניסיון שכנוע שלישי (פסוקים י"ג-י"ד)
לשון הפנייה של דלילה מביעה את קוצר רוחה
"עד הנה התלת בי" (פסוק י"ג), ועכשיו הבקשה הופכת לדרישה
"הגידה לי" ולא "הגידה נא לי" כמו בניסיונות הקודמים [אמית,
מקרא לישראל, עמ' 249]. הדרישה הקצרה גם היא מבטאת את קוצר רוחה [זקוביץ, עמ' 180].
בניגוד לפעמים הקודמות, שמשון לא פותח את
תשובתו בשימוש בפועל אס"ר וגם לא מדבר על אמצעי מאסר אלא על אמצעי מסוג שונה
לחלוטין, כדי לרמוז שקיצו לא יבוא כתוצאה ממאסרו [שם]. שמשון אומר "אם
תארגי", בפנייה ישירה אל דלילה ולא בגוף שלישי כמו בפעמים הקודמות, וניתן
להניח שהוא מתחיל להבין שדלילה אחראית באופן ישיר לכל המתרחש [שם, עמ' 181].
שמשון מזכיר את מחלפות ראשו, דבר שמשמש
כרמז לעתיד, הקורא שיודע את סוד נזירותו של שמשון, שמתבטא בשערותיו, מתחיל להרגיש
דאגה ולהבחין שגם סבלנותו של שמשון הולכת ופוקעת והוא מתקרב לייאוש שיגרום לו
לגלות את סודו בהמשך.
הפעם מסופר ששמשון הקיץ משנתו וייתכן שפרט
זה נכון גם לגבי הפעמים הקודמות, וכך ניתן להבין איך דלילה יכלה לאסור את שמשון
מבלי שיפריע לה - מפני שהוא ישן, והתעורר רק כשקראה "פלישתים עליך"... [שם].
ניסיון שכנוע רביעי (פסוקים ט"ו-כ')
דלילה מאשימה את שמשון, כשם שהוא שיקר לה
לגבי סוד כוחו שלוש פעמים, גם דברי אהבתו הם שקר. "דלילה משתמשת בטכסיס נשי
טיפוסי. היא מעמידה זה מול זה, כשני כוחות שקולים, את הסוד והאהבה. רק גילוי הסוד
ילמד על אהבתו אליה" [אמית, מקרא לישראל, עמ' 250].
בשיטה דומה הצליחה האישה התמנית "לחלץ"
משמשון את פתרון החידה כשאמרה לו "רק שנאתני ולא אהבתני" (י"ד, 16),
אך הפעם ניתן להבין שדלילה יודעת ששמשון אוהב אותה ולכן היא רק מטילה ספק באהבתו.
שמשון עומד ליפול שוב בדרך שנפל בה בעבר - ביד אישה.
לפי זקוביץ, "החזרה על קו זה בסיפור
חיי שמשון מבטאת יסוד טראגי באופיו של הגיבור: הוא אינו לומד לקח וחוזר על משגים
שעשה בגלל נקודת התורפה שלו חולשתו לנשים" [זקוביץ, עמ' 183].
דלילה אומרת "ולא הגדת לי במה כוחך
גדול" (פסוק ט"ו) - היא בוחרת להחניף לכוחו ולגבורתו של שמשון אולי מתוך
תקווה שדברים אלו יגרמו לו לגלות את האמת [שם, עמ' 184].
"הפעם דלילה אינה מסתפקת באמירה
חד-פעמית אלא חוזרת ומטרידה בדבריה עד כדי הצקה" [אמית, מקרא לישראל, עמ' 250].
דלילה מציקה לשמשון שיגלה לה את סודו במשך הרבה זמן עד ששמשון מגיע למצב של מאיסה
בחיים. מצב זה מבהיר למה שמשון מסכים לגלות את סודו "אם ממילא קצרה נפשו
למות, אין עוד טעם בשמירת הסוד. כתוב זה מבליט את המתיחות הקשה, שבה היה נתון
שמשון המאוהב. במקום לקום ולעזוב נשאר חשוף ללחציה הבלתי פוסקים של דלילה" [שם].
עפ"י זקוביץ, "המילה
"ותאלצהו" - מילה יחידאית (מקובלת בארמית ומקבילה ל-"הצק"
בעברית), באה להגביר את רושם הלחץ שהפעילה דלילה על שמשון" [זקוביץ, עמ' 185].
שמשון מגלה לדלילה את סודו - כוחו הוא מה'
והוא תלוי בנזירותו, שמתבטאת בגידול שיערו. לדעת אברבנאל, דלילה ידעה שהפעם שמשון דיבר אמת לפי
מראה שיערו הארוך [אמית, מקרא לישראל, עמ' 251].
לדעת זקוביץ, "דווקא כאשר דלילה כאילו
לא מבקשת דבר אלא רק מתלוננת על חוסר אהבתו ועל מה שעולל לה עד כה, נענה לה שמשון
ומתוודה. וכדי להוכיח לה עד כמה לבו איתה, הריהו מגיד לה את כל לבו!" [זקוביץ,
עמ' 186].
הפעם מסופר "ותיישנהו על ברכיה"
(פסוק י"ט). לדעת אמית, "שמשון פירש זאת כגילוי של אהבה. אבל לדלילה היה
מניע אחר: ששמשון יישן שינה רוגעת וחזקה על מנת שתוכל לבצע בו את זממה" [אמית,
מקרא לישראל, עמ' 251].
לדעת זקוביץ, "נוצר אפוא ניגוד משווע
בין התנהגותה של דלילה למראית עין לבין מחשבתה הזדונית" [זקוביץ, עמ' 189].
וכך בעורמה רבה, הצליחה דלילה להשיג את
מבוקשה.
דלילה מצטרפת לשורה של נשים מפתות - תמר,
יעל, יהודית ועוד. אך, בניגוד אליהן דמותה היא שלילית ואחרי שהיא סיימה את תפקידה
בסיפור לא שומעים עליה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה