חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה, הייתה נביאה בימי המלך
יאשיהו, מלך יהודה.
היא נכללה בין שבע נביאות שהיו בישראל.
עפ"י פרקי דרבי אליעזר, מובא כי בעלה שלם בן תקווה, היה צדיק
וגומל חסדים. הוא נהג למהר לפתח העיר בכל יום כדי להשקות את העייפים והצמאים
מתלאות המסע מיד עם הגיעם, ובשל צדקתו הרבה, ניתנה נבואה לחולדה אשתו.
במסורת חז"ל, חולדה נמנית ב-בבלי מגילה על שבע הנביאות שקמו
לישראל [מגילה י"ד, ע"א-ע"ב], ועפ"י סדר עולם רבה, הייתה אחת
מעשר נביאות [סדר עולה רבה, פרק כ"א, מהדורת מיליקובסקי, עמודים 285-286].
עפ"י התלמוד הייתה חולדה מבני בניהם של יהושע בן נון ורחב הזונה
וקרובת משפחה של ירמיהו הנביא [מגילה י"ד, ע"ב].
במספר מקומות, חז"ל מנסים להסביר מדוע חולדה כאישה קיבלה נבואה,
ואיך ייתכן שהמלך יאשיהו פנה אליה ולא אל ירמיהו, למרות שפעלו באותה תקופה. תמיהתם
של חז"ל מובנת: בתנ"ך ישנן רק ארבע נשים עליהן מסופר שהיו נביאות: מרים
[שמות, ט"ו, כ'], דבורה [שופטים, ד', ד'], חולדה [מלכים ב', כ"ב,
י"ד] ו-נועדיה [נחמיה, ו', י"ד]. הייתה אישה נוספת שנקראה
"נביאה" [ישעיהו, ח', ג']. עם זאת, התשובה שסיפקו לשאלות אלו, מקטינות
את דמותה של חולדה, ואינן מבוססות על הכתוב בתנ"ך.
בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ג), מסופר בזכות מה זכתה לנבואה:
"רבי זעירא אומר: תדע לך כוח הצדקה, בא וראה משלום בן תקות שהיה מגדולי הדור
והיה עושה צדקות בכל יום, ומה היה עושה היה ממלא את החמת מים והיה יושב על פתח
העיר וכל אדם שהיה בא מן הדרך היה משקה אותו ומשיב נפשו עליו, ובזכות צדקות שעשה
שרתה רוח הקודש על אשתו, שנאמר: וילך חלקיהו הכהן אל חולדה הנביאה אשת שלום בן
תקות"; כלומר, עפ"י מדרש זה, חולדה זכתה בנבואה משום צדיקותו של בעלה,
שלום בן תקות ולא בזכות עצמה.
ב-בבלי מגילה, נשאלת השאלה מדוע חולדה ניבאה בימיו של ירמיהו, ומדוע
יאשיהו פנה לחולדה ולא לירמיהו. לשאלות אלו ניתנות מספר תשובות:
"ובמקום דקאי ירמיהו היכי מתנבא איהי אמרי בי רב משמיה דרב חולדה
קרובת ירמיהו הייתה ולא הווה מקפיד עליה ויאשיהו גופיה היכי שביק ירמיהו ומשדר לגבה
אמרי דבי רבי שילא מפני שהנשים רחמניות הן. ר' יוחנן אמר: ירמיהו לא הווה התם שהלך
להחזיר עשרת השבטים". [מגילה י"ד, ע"ב]
רב טען שחולדה הייתה קרובת משפחתו של ירמיהו, ולכן ירמיהו "לא
היה מקפיד עליה"; כלומר, ירמיהו אפשר לה להתנבא, או העלים עין מכך.
לפי רבי יוחנן, יאשיהו פנה לחולדה ולא לירמיהו מפני שירמיהו לא היה
בעיר.
גם שתי התשובות האלו מקטינות את דמותה של חולדה: היא צריכה אישור על
מנת להתנבא, והיא אינה ברירת המחדל בבקשת נבואה.
לעומת זאת, רבי שילא, טען שהפניה לחולדה הייתה מפני שהנשים הן
רחמניות: יאשיהו ידע שהוא עומד לקבל נבואה קשה והעדיף לקבל אותה מ-אשה. התשובה הזו
מייחסת לחולדה תכונות חיוביות לעומת המדרשים הקודמים.
היחס השלילי לחולדה ב-בבלי מגילה ממשיך: רב נחמן, טוען שדבורה וחולדה
היו יהירות ולכן נקראו בשמות "רעים". אמר רב נחמן: "לא יאה יהירותא
לנשי תרתי נשי יהירן הויין וסניין שמייהו חדא שמה זיבורתא וחדא שמה כרכושתא
זיבורתא" כתיב בה "ותשלח ותקרא לברק", ואילו "איהי לא אזלה
לגביה כרכושתא" כתיב בה "אמרו לאיש" ולא אמרה אמרו למלך [מגילה
י"ד, ע"ב].
רב נחמן טוען ש"לא נאה היהירות לנשים", מה שמחזק את הטענה
שחז"ל התקשו לקבל את העובדה שהיו גם נעים שהתנבאו, כיוון שלא נראה
שהתנ"ך עצמו מבקר את דמותה של חולדה על יהירות.
דרשנים ופרשנים מאוחרים יותר התייחסו באור חיובי לחולדה: במדרש בראשית
רבתי, פרשת חיי שרה, מדרש שנכתב ע"י משה הדרשן במאה ה-11: נזכרת חולדה הנביאה
כאחת מ-כ"ב הנשים הכשרות שהיו בעולם.
רש"י [דברי הימים ב', ל"ד, כ"ב], מביא של-חולדה הייתה
לשכה סמוכה ללשכת הגזית (מושב הסנהדרין) שהייתה פתוחה כלפי חוץ וסתומה כלפי
הסנהדרין מפני הצניעות. ובמקום אחר [מלכים ב', ל"ד, כ"ב] רש"י מביא
שהייתה יושבת בין שני שערי חולדה (הם שתי נקודות כניסה בכותל הדרומי של הר הבית.
שערי חולדה התקיימו בתקופת בית המקדש השני, עוד לפני הורדוס) שנקראו לדעתו על שמה
(הלא חולדה חייתה בבית ראשון; שערי חולדה נקראים על שם הפסוק בתהילים מ"ט,
ב': "האזינו על כל יושבי חלד"; כלומר, על כל יושבי הארץ וגם שערים הללו
כל הארץ משתמשין בהם מאחר והם היו השערים העיקריים של בית המקדש שכן ירושלים מן
הדרום הייתה).
הפירוש "הגהות רבי עובדיה הנביא": מגדיל וטוען ש-חולדה
הייתה מלמדת את הזקנים תורה שבעל פה: במשנה בבית אולפנא שער יש בעזרה ששמו שער
חולדה, במסכת מידות ל"ד, א'. ויש שפותרים במשנה חוץ לחומה בין שתי החומות
שהיא משנה לעיר - במשנה הייתה לומדת התורה שבעל פה לזקנים שבדור והיא היא המשנה. [הג"ה
דר"ע על רש"י על מלכים ב']
אמנם שמה מוזכר בתנ"ך פעמיים בלבד, אך מסורות חז"ל שונות
הרחיבו את ההתייחסות אליה, לעתים באור שלילי.
בפעם הראשונה ניתן למצוא בספר
מלכים ב', פרק כ"ב, פסוק י"ד: "וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר
וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה, אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן
חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים, וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם, בַּמִּשְׁנֶה;
וַיְדַבְּרוּ, אֵלֶיהָ."
בפעם השנייה ניתן למצוא בספר
דברי הימים ב', פרק ל"ד, פסוק כ"ב: "וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ וַאֲשֶׁר
הַמֶּלֶךְ, אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תוקהת (תָּקְהַת) בֶּן חַסְרָה
שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם, בַּמִּשְׁנֶה;
וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ, כָּזֹאת".
חולדה ניבאה נבואת זעם כיוון שהעם חטא, אך הבטיחה ליאשיהו המלך שהיא
לא תתקיים בזמנו.
הרקע לנבואתה ותוכנה
חולדה שימשה כנביאה בתקופת ירמיהו הנביא.
המלך יאשיהו גילה כי נמצא ספר תורה (עפ"י פרשנים מסורתיים: הספר
שנמצא הוא חמישה חומשי תורה, שאבד בימי מנשה מלך יהודה; ועפ"י חקר המקרא: זהו
ספר דברים, שאבד ונמצא ע"י חלקיהו הכהן) בבית המקדש, ועולה בו החשש כי יש בכך
סימן לכעס האלוהים על שלא קיימו את כל הכתוב באותו ספר.
מדובר בספר דברים; הוא היחיד שיש בו דרישה לביטול עבודת הבמות וריכוז
הפולחן, וזה גם עיקר רפורמת יאשיהו.
כמו כן, כולל הספר קללות ואיומים; העם צפוי לעונשים של גלות וחורבן על
שעזבו את ה'. תואם את נבואת חולדה הנביאה.
רק בספר דברים, ט"ז, ב'-ו'; מופיעה דרישה לחגוג את הפסח במקום
שיבחר ה' - ואכן יאשיהו חגג את הפסח במקדש ה' בירושלים.
בספר מלכים ב', כ"ב, י"ב-י"ג: יאשיהו, מתוך חשש, שולח
משלחת אל חולדה הנביאה לדרוש את ה' הכוללת את: חלקיהו בן שלום הכהן, אחיקם בן שפן,
עַכְבּוֹר בן מִיכָיָה, שפן הסופר ואת עֲשָׂיָה עבד המלך. המלך מבקש מחולדה להתפלל לה' שיבטל את הגזירות המופיעות בספר זה
הנמצא בבית המקדש. הוא מבין שהאבות חטאו והפרו את הברית עם ה'.
כאמור, חולדה מנבאת נבואת זעם: פורענות תפקוד את מפרי הברית
"וניצתה חמתי במקום הזה ולא תכבה"; בדבריה יש הערכה חיובית על יאשיהו
שדברי הספר עוררו בו רושם עז ורצון להחזיר את העם בתשובה. ה' שומע תפילתו מותו
יהיה מכובד, יזכה להיקבר בקבר יחד עם אבותיו. "ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר
אני מביא על המקום הזה"; החורבן והפורענות בלתי נמנעים, אך זה לא יקרה בימי
יאשיהו, אלא רק אחרי מותו.
חלק זה של הנבואה לא התגשם. לפי ספר מלכים ב', כ"ג, כ"ט-ל':
יאשיהו מת בשדה הקרב במגידו, אך זכה להיקבר עם אבותיו.
חורבן יהודה, חורבן בית המקדש וגלות יהודה ל-בבל התרחשו אחרי מותו,
כפי שניבאה חולדה הנביאה.
הנביאה חולדה ניבאה על המלך יאשיהו שיקבר בשלום ולא יראה את הרעות
הבאות על ארצו ולמעשה פרעה נכו מלך מצרים הרגו בדקירת חרבות רבים בגופו. הנה כך
ניבאה חולדה הנביאה ליאשיהו: "לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ,
וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ, בְּכֹל
הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה" [מלכים ב', כ"ב, כ']. וכך אירע למלך יאשיהו: "וַיֹּרוּ,
הַיֹּרִים, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ" [דברי הימים
ב', ל"ה, כ"ג].
חכם אחר הוסיף: מספר החרבות הרב שדקרו את גופו של יאשיהו עשו את גופו
למסננת. השיבו החכם כך: אמנם מותו של יאשיהו היה טרגי אך נבואת חולדה בדבריה:
"וְנֶאֱסַפְתָּ
אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" כוונתה שבימי
יאשיהו לא חרב בית המקדש וזה גרם לו לנחת ושלווה. [תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף
כ"ח, ע"ב]
על פי הנבואה, עבודת האלילים של העם תגרום לרעה גדולה ומלך יהודה שהיה
היחיד לשמור את תורת האלוהים - ימות בשלום, על מנת שלא יצטרך לראות את כל הרעה
הזו.
למרות נבואתה של חולדה, יאשיהו מלך יהודה נהרג בקרב מול פרעה נכו
במגידו ולא מת בשיבה טובה. כתוצאה ממותו של יאשיהו פרעה השתלט בקלות על הארץ, ובכך
הגיעה סופה של ממלכת יהודה החופשית. השתלטותו של פרעה על יהודה סללה את הדרך
לכיבוש הארץ ולחורבן בית המקדש בידי נבוכדנאצר.
מקום קבורתה של חולדה הנביאה
במספר
מקורות תנאיים קדומים מוזכר שקבר חולדה הנביאה נמצא בתוך העיר ירושלים. 